רוזנפלד, מאיה קסלר, כנרת זמורה, עורכת: עלמה כהן ורדי, 413 עמודים, 2022.
קסלר, שרוזנפלד הוא ספר הביכורים שלה, רַקמה יצירה סוחפת שהיא מלאכת מחשבת בכל תחום: בתיאור מערכות יחסים בין אבות לבנות, בדיאלוגים בין חברות טובות ואחים קרובים, ובתיאור מקומה המרכזי של הטכנולוגיה בחיינו.
תמר סתר
מאיה קסלר סיפרה שספר ביכוריה, רוזנפלד, היה אמור להתפרסם בקטגוריה של ספרות ארוטית על פי בקשתה של הוצאת כנרת זמורה, שבה הוא ראה אור. אבל למזלה עורכת הספר – עלמה כהן ורדי – התערבה והתעקשה שהספר יצא בקטגוריה כללית, ובכך הסיטה אותו מן המסלול הנישתי והנשי של ספרות אירוטית אל המסלול הכללי והמכובד, זה שבתקווה יעניק לקסלר את הפרסים והכיבודים שהיא ראויה להם על כתיבתו. בקלות אפשר לשייך את הספר השנון, המצחיק, והנוגע ללב הזה לקטגוריה של ספרות ארוטית, מן הסיבה הפשוטה שיש בו תיאורי סקס רבים ומפורטים, שמופיעים בעיקר בחלקו הראשון, והם חלק בלתי נפרד ממערכת היחסים הרומנטית הסוערת הנרקמת בין גיבורי הספר נועה סימון, בת השלושים ושש, וטדי רוזנפלד, המבוגר ממנה בעשרים שנה. אבל הארוטיקה בספר חורגת מגבולות העוררות המינית שמאפיינת את קטגוריית הספרות הארוטית, מאחר שהיא פורסת את דיוקנה המורכב של גיבורתו המרשימה ושל דורה, ומדגימה את יכולות הכתיבה המשוכללות של קסלר.
נועה היא בחורה חריפה ומוכשרת בת שלושים ושש, שהצטיינה בלימודי הקולנוע שלה באוניברסיטה. אך מאז שסיימה אותם עברו עשר שנים וקריירת הקולנוע שלה לא המריאה, מאחר שבעשור זה לא עשתה דבר כדי לקדמה על אף כישרונה הגלוי, שמתבטא בעשייה הקולנועית הלא אומנותית שנועה שותפה לה לאורך הספר. היא מכירה את טדי בחתונה של חברים טובים שלה, שבה היא מציגה את סרט החתונה שהכינה לכבודם. הצפייה בסרט גורמת לשני המנכ״לים של חברת ביוטכנולוגיה ימית בשם ״אוקיינה״, שטדי הוא אחד מהם, לשכור את שירותיה הקולנועיים, וגם בחברה עצמה היא עושה חיל קולנועי. בזמן שנועה מחניקה את שאיפותיה היצירתיות – בתחילת הספר היא עובדת בעבודה יומית במחלקת ארט ואביזרים בטלוויזיה, עבודה שאינה מאתגרת אותה, ובהמשך הספר היא מפיקה סרטי תדמית שלא מעניינים אותה עבור החברה של טדי – בתחום הרומנטי והמיני היא ״מתאבדת״ על המטרה, ושובה את טדי בקסמיה הרבים. אומנם הדרך לליבו הקשוח אינה סוגה בשושנים, אבל נועה מגלה לאורכה נחישות מעוררת כבוד ותועפות של חוש הומור.
בקטעי המין המשובחים שבספר אין דבר מוגזם, ״גדול מהחיים״ או פורנוגרפי, אלא הם מתארים מין בין שני אנשים מנוסים שבילו הרבה זמן במחשבות מיניות זה על זו ובמשחקי מילים מתוחכמים לפני שנכנסו למיטה. קטעי המין מבססים את הדינמיקה המתפתחת בין שתי הדמויות הראשיות בספר שמתאפיינת במשחקי שליטה עדינים שמשתנים תדיר בין רוך לאלימות. קטעי המין האלה הם פנינה ספרותית, כזאת שכל מילה בה ממש במקום: ״וכל מילה, כל משפט, מכניסים אותי יותר ויותר עמוק פנימה, ואני כבר יכולה לגמור עוד רגע, אבל בבקשה שזה לא ייגמר לעולם, הדבר הטוב הזה. הזין שלו ממלא אותי, כאילו זה מה שרציתי להרגיש כל הזמן, ושהמצב שהזין שלו לא בתוכי הוא מצב לא הגיוני, הוא ריק, חלל, פוטנציאל לא ממומש. [...] ׳תזיין אותי׳. אני אומרת בשקט לאוזן שלו, מליחות טעימה של הזיעה שלו על השפתיים שלי. הוא מסתכל עלי, מבט עמוק ומרוכז ובפנים כמעט קפואות, אני מרגישה איך שוב זה בא, זה עולה ועולה ועולה ואני אומרת לו שהנה הוא מזיין אותי ודוחפת והופכת אותו, אבל הוא מיד לוקח את השליטה בחזרה[...].״.
המתח ברומן נובע מהניסיון של נועה ושלנו – הקוראים והקוראות – להבין מהו מקומה בחייה של טדי, האם הוא מעוניין בה כבת זוג ולאן יכולה להתקדם מערכת היחסים ביניהם. המתח הזה בין המפורש ללא מפורש ובין המציאותי למדומיין הוא שהופך את הספר לארוטיקה במיטבה, כי ארוטיקה היא קודם כל משחק, היא דמיון עוד לפני שהיא מעשה. טדי משחק היטב ברגשותיה של נועה, ומותיר לה ולנו מקום רב להפעיל את הדמיון כשאנחנו מנסים לפענח את מבנה אישיותו ואת רצונותיו. המסתורין שבו והמהלכים השונים שהוא עושה מאחורי גבה של נועה מבנים את האווירה המחשמלת של הרומן, שלרצינות, הפירוט והכבוד שהיא מעניקה לאקט המיני עצמו אין אח ורע בספרות הישראלית.
גם דמותה של נועה כתובה היטב ומורכבותה מתגלה לנו לאט-לאט: לפני כל הסקס, סמים ורוקנרול שמאפיינים את חייה, היא אישה ששרויה במשבר עמוק, שבתוכה פעור בור שחור שנובע מן הנתק רב-השנים שלה מאימה ומעיב על משפחתה הגרעינית והשברירית. היא אומנם בקשר טוב עם אביה – שהוא הניגוד המוחלט לטדי בשעמום ובאפרוריות שלו ונמצא במערכת יחסים יבשושית ונטולת כל סקס אפיל עם זוגתו מינה – והיא גם בקשר טוב עם אחיה ועם חברתה שרון, אבל למרות כל אלו היא נמצאת על הקצה, ותפקידו של טדי הוא להיות הריגוש שימלא את הבור השחור שאליו היא עלולה להיזרק ברגע של חוסר תשומת לב, תפקיד שאותו הוא ממלא בהצטיינות רבה.
קסלר, שרוזנפלד הוא, כאמור, ספר הביכורים שלה, רַקמה יצירה סוחפת שהיא מלאכת מחשבת בכל תחום: בתיאור מערכות יחסים בין אבות לבנות, בדיאלוגים בין חברות טובות ואחים קרובים, ובתיאור מקומה המרכזי של הטכנולוגיה בחיינו. גם המקום של הסמים ושל האלכוהול בספר מרתק. נועה שותה אלכוהול, מעשנת מריחואנה ומסניפה קוק לעיתים קרובות, אך היא אינה מוצגת כאלכוהוליסטית או כנרקומנית, אלא כאישה צעירה שחיה בתל אביב, ובמעשים אלה היא אינה חורגת מן המקובל בסביבתה. הסמים והאלכוהול הם מין אקססוריז של בני דורה, עוד דבר שעושים בשעות הפנאי, אבל דווקא התיאור הנונשלנטי של השימוש של נועה בחומרים משני תודעה מראה את התפקיד המסוכן שלהם בחייה, מאחר שהם מסיחים אותה מהכאב שלה, כאשר גם המין הופך לקראת סוף הספר להיות ממסך כאב בחייה.
בנועה, כמו בהרבה בגיבורות נשיות מפורסמות מהספרות הישראלית, יש דבר מה מחוק על אף שחייה מלאים בפריבילגיות. מהתיאורים ברומן עולה שהיא אישה יפה ומושכת, משכילה, עצמאית, מצחיקה, יצירתית או לפחות בעלת פוטנציאל ליצירתיות, משוחררת מאוד מבחינה מינית ומתפעלת חיי חברה פעילים. במחיקה העצמית שלה היא חולקת הרבה במשותף עם גיבורות בלתי נשכחות אחרות מן הספרות הישראלית, שגם הן פריבילגיות במובנים רבים ובכל זאת אומללות ומאמללות את סביבתן, ואני מתכוונת ליערה קורמן מחיי אהבה של צרויה שלו, שמנהלת רומן עם מי שהיה בן זוגה של אימה וחברו הטוב של אביה, ועם חנה גונן ממיכאל שלי של עמוס עוז, שקמלה לה בירושלים הקרה. נועה, יערה וחנה הן נשים שחוסר המימוש של כמיהתן מאכל אותן. גם יערה קורמן מחיי אהבה מתאהבת בגבר שיכול להיות אביה, והשניים מנהלים מערכת יחסים סאדו-מאזוכיסטית שלה מרכיבים רבים של ״אב״ ו״בת״: לדוגמה, ״האב״ שולח את ״הבת״ לחכות בחדר חשוך ונעול בזמן שמגיעים האורחים לשבעה של אשתו. אבל בעוד שבחיי אהבה תיאורי המין מתארים בעיקר את מה שמתרחש מסביב לאקט המיני עצמו, תיאורי המין ברוזנפלד מתארים את האקט עצמו בפירוט רב.
בימינו, פוסט עידן ה״מי טו״, שוררת מחשבה שהנה השתחררנו לנו מכל הדימויים ״השליליים״ על אודות נשים וגברים שהועברו אלינו מדור לדור במשך אלפי שנים של חברה פטריארכלית, ולכן כיום, בזכות מהפכת ״מי טו״, הכמיהה אל הגבר הסמכותי, המסתורי והחזק היא כמיהה שעליה להיעלם מן העולם ומן הספרות. אבל דווקא התפיסה העומדת בלב הספר, שממוטטת את האשליה הזאת, היא שריתקה אותי – נועה נמשכת אל העושר, העוצמה והכוחניות של טדי, ודווקא בתוך מערכת היחסים הלא שוויונית הזאת, מתוך הכאב של חייה שמוביל אותה ״להתמכר״ אל טדי, היא מביאה את העוצמות שלה ומגלה את היצירתיות שלה, וכל זאת בעידודו ובתמיכתו.
לקראת סוף היצירה נועה אף מגדילה לעשות וכותבת את סיפור היכרותה עם טדי, ומגלה בגרות וחוכמה בהבנתה שטדי הוא ההתנסות החשובה בחייה, ושהיה עליה לברוא אותו כדי להתעורר משנתה. במשפטי הסיום המבריקים של הספר אף נרמז לנו שבמובן מסוים נועה יצרה את דמותו של טדי, שעונה על סכמה בראשה שאליה נמשכה עוד מילדותה, ושבזכות טדי, שמבטא צד שקיים בה וביקש לצאת החוצה, היא אזרה אומץ לפתח את היצירתיות שבה ולתקן את יחסיה עם אימה. ולכן, למרות עוצמתו הכבירה של טדי, ולמרות העובדה הבלתי ניתנת לערעור שהוא בעל הקשרים והממון בעולם, נועה היא היצירתית מבין השניים, והיא זו שכותבת רומן על יחסיהם. בסצנה האחרונה והנוגעת ללב של הספר, טדי יושב לבדו במסעדה האהובה עליו וקורא בקריאה מרוכזת את הרומן שכתבה ומשבח אותה על כתיבתה – האבא מפנה את מקומו לבת על מנת שהבת תצא לדרך עצמאית בעולם.
והערה אחרונה לסיום. נועה הצטיינה בלימודי הקולנוע שלה אבל עולמה התרבותי והאינטלקטואלי אינו מוזכר במילה אחת בספר. לא נאמר באילו סוגי סרטים היא אוהבת לצפות, וכאשר היא מבלה שעות מול נטפליקס לא נאמר לנו באילו סדרות היא צופה. יש ספרים בדירתה אך היא אינה קוראת אותם. היא גם לא פוקדת אירועים תרבותיים לבד מהצגה של אחיה, שבה גם מופיעה פעם ראשונה ואחרונה המילה כיבוש, שמעידה על המצב הפוליטי הלא ממש רומנטי של אלו שלא שפר גורלם לגור בדירת פאר בצפון הישן של תל אביב. כלומר, הכמיהה המינית והרומנטית של האישה הצעירה מצויה בלב הספר, אבל נעדרת ממנו כמיהתה האינטלקטואלית והפוליטית. ואולי במובן הזה הרומן מבטא נאמנה רבים מבני דורה של נועה: בני דור שהמסורת התרבותית היהודית־עברית־ישראלית וההוויה הפוליטית בישראל אינם מגדירים את זהותם, בני דור שיוצרים לפני שקוראים, ושמשתמשים בחומרי ההווי שלהם ביצירתם – החל מהתכתבויות בוואטס אפ, עבור במין אוראלי ועד הסנפת קוק על כרטיס אשראי – בצורה לא מתנצלת. התוצאה, במקרה הזה, ממגנטת.
ד״ר תמר סתר כותבת פוסט-דוקטורט על יצירת אהרן אפלפלד במכון הקשרים ומנחה את הפודקאסט ״ספרות זה הקול״ של המחלקה לספרות עברית באוינברסיטת בן גוריון.