top of page

בואי ואראה לך מקום שבו עוד אפשר לנשום

ריקוד האביב, שפרה קופרמן, עורכת: יפעת שחם, ספרית פועלים, 176 עמודים, 2023.


הסימבוליות והפסיכולוגיות העודפות של ריקוד האביב גורמות לחוויית הקריאה להיות מלווה במתיקות יתר העלולה לגרום לצרבת. בנוסף, חוסר ההתאמה בין הליריות והרומנטיות לצורת הכתיבה הרציפה שאינה מחולקת לפסקאות וכופה על הקורא קריאה מהירה בנשימה אחת היוצרת דיס־הרמוניה.


נעם קרון בורוכוביץ


בימים נוראים אלו נראה שכל טקסט מושלך מההקשר המקורי שנכתב בו אל הכאב והכאוס הכללי שאנו שרויים בהם. ולכן כל טקסט שאני קוראת בימים אלו נע בין הקצוות הקיצוניים שבין טקסט הנושא נבואה ובשורה לבין טקסט בלתי רלוונטי עד כדי צרימה. רומן הביכורים של שפרה קופרמן, ריקוד האביב, שייך לאופציה השנייה. הרומן הזה, שראה לאור בדצמבר האחרון, בשיא המלחמה הארורה, מתאר ימים אופטימיים ויפים של שנות התשעים בבאזל הקרירה היוצאת מחודשי החורף אל האביב היפה, כשעתליה, סטודנטית ישראלית באוניברסיטה, פוגשת בשיעור בבחור שוויצרי בשם יוליוס, ומכירה אותו לגורן, ישראלי המתגורר גם הוא בשוויץ, וחברה הטוב ביותר, ובין השלושה נוצר משולש חברות ואהבה.

כפי שמבטיח תקציר הרומן בגב הספר: "ריקוד אביב הוא ספר שנכתב בעברית אך מביא איתו את האפשרות המלהיבה להיות אזרח בין מדינתי. [...] בשונה מהסיפור המוכר על האדם הבודד בעיר זרה, עתליה, יוליוס וגורן אינם מיוסרים אפילו ברגעיהם המייסרים". מדובר ברומן עברי אסקפיסטי לחלוטין, לא רק ביחס לימי המלחמה, אלא גם ביחס למסורת הספרות העברית שנכתבה עד היום, הטבולה בייסורי המקום הזה.

אז למה בכל זאת התקשיתי ליפול לזרועות הרכות של האסקפיזם ולמצוא ברומן הזה מפלט ונחמה? נראה כי ההבטחה הנוספת של הרומן הזה, המופיעה גם היא על גב הכריכה – העיר באזל שהופכת להיות מגרש המשחקים של עתליה יוליוס וגורן – אינה מתגשמת, וחוויית ההיסחפות אחר הגיבורים ברחובות העיר, דמיון חיים במקום אחר, אינה מתממשת.

כך למשל הרומן נפתח במשחק של יוליוס ועתליה כשהם מחליטים לעלות יחד למסע ללא תכלית מוגדרת על חשמלית מספר 6 ולנסוע עליה עד לגבול צרפת. בדרך הם מחליטים לשחק משחק לפיו הם יספרו זה לזה סיפורים מגיל 6, כמחווה למספר הקו שעלו עליו. היא מספרת לו סיפורים ממדשאות הקיבוץ שגדלה בו, והוא מספר לה סיפורים על מוזיקה ואמנות אירופאיים. המשחק הזה הזכיר לי משחק עירוני אחר, המופיע בסיפור הנהדר "כתב־יד שנמצא בכיס" מאת הסופר הארגנטינאי חוליו קורטאסר. בסיפור הזה הגיבור משחק עם עצמו משחק אכזרי במפת המטרו: במידה שהבחין באישה המוצאת חן בעיניו במהלך הנסיעה, הוא ייגש לדבר איתה רק אם היא נוסעת בדיוק באותו מסלול תחנות שהמספר החליט עליו מראש, כשהוא עוקב בחרדה אחר ההסתברויות הקלושות למפגש בכל תחנה שעוברת.

אם נשווה בין המשחקים האלו נגלה משחקיות שונה לחלוטין. המשחק של קורטאסר אינו מהנה, ומובילה אותו טורדניות כפייתית של המספר, אכזריות עצמית המונעת ממנו ליצור קשר אנושי. מנגד, הוא חוגג את האקראיות העירונית, את מגוון האפשרויות הטמונות בכל פניה ברשת, ולכן התוצאה הסופית יכולה להיות נפלאה וטרגית, כפי שמיטיב לנסח זאת קורטאסר: "[המשחק] היה דומה מאוד לקרב עיוור, לתרחיף של חלקיקים רועדים שנועדו להתנגש זה בזה, תרחיף שבו כל מסלול ניווט הקים עץ של מסלולים בלתי ניתנים לחיזוי". מנגד, המשחק בריקוד האביב הוא תחום והרמטי, הוא אמנם מהנה ומוביל מרצון לקרבה אנושית, אך מלבד הסטינג, התפאורה שלו, אין לו ולאקראיות העירונית דבר. יוליוס ועתליה עוטפים את עצמם בבועה מילולית, המנסה להישאר שלמה גם מול נוסעים העולים ומפריעים לשיחתם. בועה זו מתווה גם את המשך הרומן, שכן הדמויות עוברות בין אתרים בעיר ומתארות אותם, אך בסופו של דבר בליבו של הרומן לא ניצבת העיר אלא מערכת היחסים ושיתוף הרעיונות והמחשבות בין שלושתם.

אפשר לטעון, ובצדק, שיש לפנינו סוגים שונים של רומנים עירוניים. ואולי אין זו מקומה של ביקורת קצרה זו לקבוע מה מידת השימוש של העלילה במרחב ואם העיר משמשת תפקיד מרכזי לעלילתו. אך הקריאה המחודשת בקורטאסר הבהירה לי שהבעייתיות ברומן הזה הוא הפער בין הציפייה למשחקיות, להרפתקה, לפריצת גבולות, כשלמעשה יש בו בעיקר הגיגים ארוכים של דמויות, שכפי שציינו כבר אחרים, מאוהבות בעצמן.

ננסה למשל לבחון את הפער בין תיאור המרחב לבין ההתמקדות בפנימיות של הגיבורים דרך ייצוג הטבע העירוני. היחס לטבע (ובעיקר לעצים) משותף לשלוש הדמויות הראשיות, וזהו נושא שיחה מועדף עליהן לצד הספרות. אולם נראה כי תיאורי הטבע ברומן הם לרוב סימבוליים, כשהם משמשים תדיר מטאפורה למערכת היחסים בין שלוש הדמויות המרכזיות. במילים אחרות, יותר משהם דרך להעשיר את החוויה העירונית, תיאורי הטבע העירוני הם כלי בידי המספר להמחיש את החוויה הפנימית של הדמויות. דוגמה מובהקת לכך היא בביקור של עתליה ויוליוס בגן הבוטני לקראת סוף הרומן: "עתליה הזמינה אותו לשבת איתה תחת האשור הבוכה. יוליוס נפעם מהחלל שנוצר בין הגזע לענפים. [...] אני מרגיש כאן בתוך פעמון, הכריז יוליוס, והיא נזכרה בגורן [...] שהביט על עלוות העץ ואמר: במקום הזה אני רוצה להתחתן. [...] כאן הוא [גורן] גילה שכליל החורש – היא ביטאה את השם בעברית – שגדל בכל פינה בקיבוץ שלו, נקרא בגרמנית ובאנגלית 'עץ יהודה' והשאלה במי בדיוק העץ הזה בגד העסיקה אותו מאוד" (עמ' 144-145). זוהי, לדעתי, סימבוליות פשוטה ובנאלית – הנה זוג לפני חתונתם, כשהצלע השלישית שלהם חסרה, והם תוהים על בגידה.

ואם לחזור לעיר באזל, כמו הטבע, גם היא לא יותר מאשר מטונימיה למשולש האהבה: מקום המפגש בין גבולות, בין מדינות, המאפשר לאכול קרואסון צרפתי, נקניקייה גרמנית ושוקולד שוויצרי ביום אחד, הוא גם המקום שהגבולות בו בין חברות לרומנטיקה, בין זהויות מיניות, מיטשטשים, ומתאפשר דילוג ושילוב של צורות שונות של אהבה.

הסימבוליות והפסיכולוגיות העודפות של הרומן גורמות לחוויית הקריאה להיות מלווה במתיקות יתר העלולה לגרום לצרבת. בנוסף, חוסר ההתאמה בין הליריות והרומנטיות לצורת הכתיבה הרציפה שאינה מחולקת לפסקאות וכופה על הקורא קריאה מהירה בנשימה אחת (כאילו מבקשת לחקות אסתטיקה של רומן עירוני אירופאי כדוגמת יוליסס או ברלין, אלכסנדרפלאץ) יוצרת דיס־הרמוניה.

לצד הביקורת, זהו רומן עברי אסקפיסטי, עובדה המייחדת אותו מלהיות רומן "בנלי" (ואני רוצה להודות לד"ר יעל דקל שהאירה את עיניי לנקודה חשובה זו): אף על פי שהרומן הוא בבירור ישראלי, ואף קיבוצניקי – גורן (ואי אפשר להתעלם מסמליות השם) הוא נצר למשפחה שמוצניקית מפוארת –  הוא לא מיוסר בשאלות של המתח בין "המקום" ל"מקום" (ודווקא בעיר עם סימבוליות ציונית רבה כל כך). שכן, בניגוד לתזה של גורביץ וארן, יש כאן קיום במרחב דיאספורי המסוגל להתקיים בשלום עם הכאן והעכשיו, ב"מקום הקטן" היומיומי, ללא ניסיון לכבול אותו לזמן הגדול ההיסטורי, וללא שאלות גדולות על זהות יהודית או ישראלית. מה שיש כאן הוא ניסיון למשחק דילוגים במרחב בין־ספרותי.

אם כן, נסיים בחזרה לסיפור ההיכרות המשעשע של יוליוס לעתליה: "ומאיפה את, עתליה, הוא שאל [...] בחשש, אך גם בציפייה לתגובה, היא ענתה שהיא מישראל. אבל יוליוס הפתיע אותה. הוא לא התייחס למצב האקטואלי, וגם לא לשואה כמו שנהגו רוב האנשים שפגשו בה, אלא דווקא להסכמי קמפ דיוויד" (עמ' 8). מה נותר לנו אם לא לחייך בעצב לנוכח האפשרות ששמה של ישראל יינשא בעולם בהקשר של הסכמי שלום, ולקוות שמציאות כזו תאפשר כתיבה של עוד רומנים רבים המתקיימים ב"מקום הקטן".


 

נעם קרון בורוכוביץ היא תלמידת תואר שלישי במחלקה לספרות עברית באוניברסיטת בן-גוריון בנגב. מחקרה עוסק בחוויה העירונית בספרות העברית.


פוסטים אחרונים

הצג הכול

留言


bottom of page