בין הגנה לאימה: יחסי משטרה ואזרחים בישראל

חשודים מידיים: מיעוטים, משטרה ואזרחות בישראל, גיא בן־פורת ויאיר יאסן, למדא - האוניברסיטה הפתוחה, 358 עמודים, 2024.

מבנה הספר מוביל אותנו מתיאור עובדתי, עגום ומפורט של האופן שהמשטרה משמרת בו את המבנה ההיררכי – גם במדינות דמוקרטיות שמתיימרות להבטיח שוויון לפני החוק במסגרת אתוס אוניברסלי שאינו עומד במבחן המציאות – לעבר הצעה מנומקת ומפורטת להפוך את המשטרה לגוף שאכן יתייחס בפועל לכל האזרחים בצורה שוויונית לאור אותה תפיסה אוניברסלית.

דניאל חקלאי

במסגרת הפיכה משטרית מבעיתה לצורך כינון דיקטטורה, מינה ראש הממשלה בנימין נתניהו את איתמר בן גביר לשר המופקד על המשטרה. זו המציאות: מעריצו של רוצח ההמונים ברוך גולדשטיין, שהוא גם מעריצו של רב שבשנות השמונים הניח על שולחן הכנסת הצעת חוק זהה (מילה במילה) לחוקי נירנברג, הוא השר שממונה על אכיפת החוק, וכעת שב ומונה לתפקיד. תחת השר הכהניסט ועתיר ההרשעות הזה, מצויה משטרת ישראל במשבר החמור בתולדותיה.

מאז העזה המשטרה לחקור את נתניהו בפרשות האלפים בהנחיית היועץ המשפטי לממשלה דאז, היא הוחלשה בכוונה, והועמד בראשה ממלא מקום מפכ"ל במשך שנתיים. לאחר מכן נבחר מפכ"ל בעייתי בידי השר אמיר אוחנה, שלאחר שנמצא אחראי לאסון הר מירון השתדל לרצות את השר בן גביר. זהו יעקב שבתאי. רק לאחר שהבין שבתאי באיחור כי בן גביר פועל להפוך את המשטרה לזרוע דיכוי פוליטית של המחאה נגד ההפיכה, וכי הוא עוקף אותו ומנחית הנחיות אופרטיביות אסורות על קציני משטרה (למשל: איסור על מחוז הדרום ללוות שיירות סיוע לרצועה חרף החלטת הקבינט בממשלה שהוא חבר בה), הרהיב שבתאי עוז וגולל את הדברים במכתב ליועצת המשפטית לממשלה. בן גביר רצה לפטרו בשל כך אך היועצת בלמה זאת.

עם סיום כהונת שבתאי, מינה בן גביר למפכ"ל קצין שהיה חסר ניסיון כניצב. דני לוי היה ניצב במשך 11 חודשים בלבד ופיקד על מחוז החוף שדוכאו בו בכוח הפגנות מול בית נתניהו בקיסריה, בעוד אחוזי הפשיעה האלימה נוסקים. בן גביר מינה את לוי תוך כדי שהוא מבהיר לו ולכל קציני המשטרה: קצין שיזרום איתי ויפעל לפי תפיסתי לדיכוי המחאה בכוח, יקודם גם אם יכולתו המקצועית לקויה. וקצין שיתעקש להיות עצמאי ומחויב לשלטון החוק ולדמוקרטיה, ימצא עצמו בשוליים או בחוץ. עיינו ערך ניצב עמי אשד שפיקד על משטרת מחוז ת"א ואיזן היטב בין חופש ההפגנה לבין שמירת הסדר הציבורי, או קציני להב 433 שחקרו את נתניהו בפרשות האלפים ומצאו עצמם נדחקים לשוליים או נפלטים מחוץ למשטרה.

דווקא בימים הללו – של משבר חוקתי ומשטרי חסר תקדים שעלול להוליד דיקטטורה מובהקת – יוצא לאור ספר חשוב ומרתק מטעמם של שני חוקרי מדע המדינה שממוקדים בתפקידה של המשטרה במדינה המתיימרת להיות מדינת חוק דמוקרטית. באופן חתרני, מפתיע וקולח מתעקשים השניים, גיא בן פורת ויאיר יאסן, להציג לפנינו מודל אלטרנטיבי (מעשי וערכי) לפנטזיה הרקובה על משטרה אלימה שתפעיל עוד ועוד כוח כדי להביא למשילות דמיונית. המודל שלהם הוא מודל המשטרה הדמוקרטית, זו שמחויבת לכל האזרחים בלא שום אפליה אתנית, בלא לראות במיעוט הערבי משום אויב שיש לדכא, ובלא לדכא הפגנות מחאה נגד הממשלה. זו ששוטריה יוכשרו היטב הן מקצועית והן מוסרית, ולא ישתלבו במערכת אלימה שנכשלת לחלוטין מול ארגוני הפשיעה ומול מעשי הרצח המתרבים מחד – ופוגעת בצורה חמורה בזכויות האדם והאזרח מאידך.

מחברי הספר המצוין הזה קוראים לעצב משטרה שבה יפנימו השוטרים שתפקידם אינו לדכא זכויות אזרח אלא לקיים דיאלוג עם האזרחים, לכבד זכויות אזרח, לשמור על שלטון החוק, הביטחון והסדר הציבורי בלא אלימות, להימנע משלילה אסורה ואלימה של זכויות אדם ואזרח – ולפעול במקצועיות נטולת פניות לבלימת הפשע הנוסק.

הצעתם המעמיקה והרגישה של בן פורת ויאסן לכינון משטרה דמוקרטית מצויה לקראת סוף ספרם. לפני כן, לאורך 316 עמודים קולחים ורהוטים, הם פורשים לפנינו ניתוח דקדקני של תפקיד המשטרה במדינות דמוקרטיות בכלל ובמדינת ישראל בפרט. השניים מציבים בפנינו הן את העובדה שכל משטרה נוהגת באזרחים בהתאם למבנה ההיררכי הקיים, והן את העובדה שפועלה זה של המשטרה מנציח ואף מחזק את אותו מבנה היררכי. הם מלמדים אותנו כיצד המשטרה לא אחת רואה את מחאת הקבוצות המוחלשות כאיום ביטחוני, ולכן פועלת לדכא מחאה זו בכוח. אך הם גם מראים כיצד מאבקים חברתיים מטעם קבוצות מוחלשות שדורשות שוויון אזרחי (האזרחים הערבים כאן והאזרחים השחורים בארצות הברית) וגם שוויון כלכלי־חברתי (האזרחים הערבים, האזרחים היהודים־מזרחים והאזרחים היהודים ממוצא אתיופי) מצליחים לא אחת להטות את האתוס ההיררכי השולט, ואז הם מתחילים להיתפס כמחאות לגיטימיות ומוצדקות – וגם המשטרה מתייחסת אליהם בהכלה רבה יותר.

מבנה הספר מוביל אותנו מתיאור עובדתי, עגום ומפורט (ושוב: קולח ומרתק) של האופן שהמשטרה משמרת בו את המבנה ההיררכי – גם במדינות דמוקרטיות שמתיימרות להבטיח שוויון לפני החוק במסגרת אתוס אוניברסלי שאינו עומד במבחן המציאות – לעבר הצעה מנומקת ומפורטת בסופו של הספר, להפוך את המשטרה לגוף שאכן יתייחס בפועל לכל האזרחים בצורה שוויונית לאור אותה תפיסה אוניברסלית.

בן פורת ויאסן מבהירים לאורך כל ספרם שבניגוד לפנטזיה בילדותנו (שהתבטאה בסדרות אהובות בסבנטיז כמו "סטארסקי והאץ'" או "הוואי חמש-אפס"), המשטרה אינה הטוב המוחלט, אלא גוף משטרי הכרחי שאוחז במונופול על האלימות מטעם המדינה ופועל במסגרת של היררכיות אזרחיות, חברתיות וכלכליות מובהקות. פועלה של המשטרה, הם מדגישים, הוא לעולם פוליטי: לא במובן המפלגתי אלא במובן של שימור יחסי הכוחות החברתיים לצד חיזוקם. וכאן מזכירים המחברים את המעבר מהסדרות האמריקאיות של הסבנטיז על השוטר הטוב והצודק לסדרות המופת על מלאכתם המורכבת של השוטרים במציאות פוליטית וכלכלית בלתי הוגנת ("רצח מאדום לשחור" וכמובן "הסמויה").

אנו רגילים לחשוב שמשטרה משמשת לדיכוי האזרחים בדיקטטורות. ובצדק. כאמור לעיל, סכנת הדיקטטורה בישראל מוחשית ומשום כך יש לקרוא את הספר על רקע החשש שמא הדיקטטורה אכן תקרום כאן עור וגידים. אך פעמים רבות שימשה המשטרה גם בדמוקרטיות כגוף דיכוי שמנציח ואף מחזק את ההיררכיה החברתית. הנה דוגמאות ספורות מתוך שלל הדוגמאות שמחברי הספר מנתחים: הפללת קבצנים, זונות ורוכלים ללא רישיון להצבת דוכן בשוק. אלו מהאוכלוסיות החלשות ביותר בחברה, אך במדינות ניאו־ליברליות נתפסו לאורך שנים כמי שמאיימים על הסדר הטוב (ובעצם: הם חושפים לעינינו את אכזריות המבנה החברתי ואת אי־הצדק העצום שגלום בו). דוגמא נוספת מהספר: מספר מעצרים עצום של אזרחים שחורים בארצות הברית בגין שימוש בסמים בהשוואה לאזרחים לבנים – אף שאחוזי השימוש בשתי האוכלוסיות דומים.

והנה דוגמא מרכזית בספר שמנותחת לעומק בשני פרקים נפרדים: שליטה כוחנית ופיקוח על האזרחים הערבים במדינת ישראל בשנות הממשל הצבאי (1948–1966) באמצעות משטר רישיונות תנועה מאזור לאזור ובאמצעים אחרים. בן פורת ויאסן מתארים היטב את העדר התיחום המובהק בין הצבא, המשטרה ושב"כ בהקשר לשליטת המדינה היהודית בחיי האזרחים הערבים בשנות הממשל הצבאי. בכלל, הם קובעים, יש לראות כיצד האתוס המיליטריסטי בישראל משפיע על המשטרה, שקווי התיחום בינה לבין הצבא מטושטשים ממילא, כפי שמוכיח מדי יום משמר הגבול.

דוגמאות נוספות לשימור ההיררכיה החברתית בידי המשטרה מופיעות בשני פרקים אחרים בספר: עיכובים ומעצרים בעטיו של פרופיילינג של האזרחים היהודים המזרחים מחד, והאזרחים היהודים ממוצא אתיופי מאידך. הללו שייכים כמובן לקולקטיב היהודי – ולכן לא נתפסו כאויב כדוגמת האזרחים הערבים – אך הם מוקמו בשוליים כלכליים־חברתיים, צברו תסכול עצום ונתפסו בעיניי הממסד האשכנזי מהעבר, וגם בעיניי המשטרה, כמאיימים על הסדר הטוב.

ההיבט המרכזי שמבטא את שימור ההירככיה באמצעות המשטרה הוא יחסה לאזרחים הערבים, ובספר אנו לומדים על שיטור יתר כלפי האזרחים הערבים שהם לעולם החשודים המיידיים, כולל מעצרי שווא רבים ודיכוי אלים של הפגנות אזרחיות לא אלימות. ניתן לראות זאת במיוחד ביחס הנוקשה של המשטרה למפגינים ערבים – אך גם יהודים – נגד המלחמה ברצועת עזה. מעצרי שווא ופיזור אלים של הפגנות שקטות היו ועודם מנת חלקם של מפגינים נגד המלחמה בעזה הן בירושלים והן בחיפה, ומנגד: שיטור חסר ביישובים הערבים שהפשע בהם משתולל באין מפריע.

בן פורת ויאסן עומדים היטב על התפיסה המובהקת של האזרחים הערבים כאויבים פוטנציאליים לאורך עשרות שנים, והם מפרטים את מגוון הסיבות שהיו לכך במדינה היהודית שהוקפה במדינות אויב מרגע היווסדה ושפלסטינים חיים בה. סיבה מרכזית ליחס המשטרתי לאזרחים הערבים כאויב פוטנציאלי או כגיס חמישי, כך הם מציינים, טמונה בעובדה ששוטרי משמר הגבול רגילים לראות בפלסטינים בגדה אויבים ונתינים. הדבר משפיע כמובן גם על התייחסותם לאזרחים הערבים כאויבים ונתינים ולא כאזרחים שווי זכויות.

הספר גם משופע בדוגמאות לטשטוש הישראלי בין צבא למשטרה. היחס המיליטריסטי לאזרחים הערבים אפיין ועדיין מאפיין לא אחת את התנהלות המשטרה כלפי האזרחים הערבים. תפיסת האזרחים הערבים כאויבים היא תפיסה שיכולה להסביר ולו חלקית את התוצאות המזעזעות של יום האדמה 30 במרץ 1976 (שישה אזרחים הרוגים מירי המשטרה בהפגנות סוערות נגד הפקעת קרקעות גזענית ומקוממת) ושל מהומות אוקטובר 2000 (12 אזרחים ערבים הרוגים מירי משטרה, תושב פלסטיני נוסף שגר בישראל שנהרג מאש השוטרים, וגם אזרח יהודי שנהרג מפגיעת אבן שיידה מפגין ערבי). תפיסה זו עמדה גם בתשתית הטבח בכפר קאסם בשנת 1956. המחברים, כמובן, עומדים על כך היטב.

עם זאת, בפרק שהם מתמקדים בו ביחסה של המשטרה למיעוט הערבי בשנות ה־2000, הם אינם עוצמים את עיניהם מול הלהטת הרוחות גם מהצד הערבי, וכמובן שאינם עוצמים את עיניהם מול האלימות האזרחית שהתפרצה באוקטובר 2000. אולם הם ממקמים את הדברים בהקשרם הכולל והנכון: עליית אריאל שרון למתחם אל־אקצא כשאדי הדלק של כישלון פסגת ערפאת־ברק באוויר, הזדהות עמוקה עם סבלם של הפלסטינים משוללי הריבונות ונטולי זכויות האזרח בגדה וברצועה, קיפוח שיטתי וממוסד ארוך שנים בכל המישורים הקיומיים של האזרחים הערבים (מניעת היתרי בנייה, הריסת בתים רבה, מיקום נמוך בשרשרת הפרנסה, השקעה עלובה בתשתיות, התייחסות קבועה כאל אויבים פנימיים, עוני רב והשפלות) וגם הכרה עמוקה שהמשטרה ראתה בהם אויב מאז ומתמיד.

המחברים מנתחים היטב את תמצית מסקנות ועדת אור שקמה בעקבות מהומות אוקטובר 2000. נדמה שהם מזדהים עימן – ובצדק. הוועדה הדגישה שמשטרת ישראל חייבת להפסיק לראות באזרחים הערבים משום אויב ולהתייחס אליהם באופן אזרחי ושוויוני, הדגישה שעל המשטרה להיות מוכנה בצורה מקצועית לאין ערוך לקראת הפגנות גדולות בעתיד, וכתבה גם על חובת טיהור האווירה באמצעות דיאלוג אזרחי. בעיקר הוועדה הדגישה שבלא שינוי עומק חברתי־כלכלי שיטפל במצוקות העצומות של הציבור הערבי וימחק את אפלייתם השיטתית ורבת־השנים – המציאות עלולה לשוב ולהתפרץ לנגד עינינו.

דומה שזהו גם הנושא שמחברי הספר מבקשים לחדד: צמצום פשיעה אינו אפשרי באמצעות דיכוי כוחני, אלימות משטרה, מעצרי שווא, ברוטליות דורסנית ופגיעה בזכויות אדם ואזרח. הפוך, כל אלו עלולים להיות דווקא מחוללי פשיעה. צמצום פשיעה יתאפשר דרך השקעה חברתית־כלכלית עצומה, פיתוח מדינת רווחה, מציאת פתרונות דיור ורווחה וחינוך ובריאות על חשבון המדינה, חינוך אזרחי ולא לאומני, שיח בין קהילות שונות, שיח בין מנהיגי קהילות, שיח בין נציגי המדינה לקהילות, וגם באמצעות נוכחות משטרתית מקצועית ביישובים הערבים: אך לא בצורת שיטור יתר ועיכובים ומעצרים של חפים מפשע בשל פרופיילינג (ולא בצורה של איום ודיכוי האזרחים שומרי החוק), אלא בצורת התמקדות בארגוני הפשע לרבות החרמת נשק לא חוקי, מניעת עבירות, פענוח פשעים וחקירות רציניות (כלומר: מתוך רצון להגן על זכויות האזרחים שומרי החוק, בלי לראות בהם אויב).

נקודה שעולה היטב מכל פרקי הספר היא האמון והלגיטימציה מטעם הציבור שבלעדיהם המשטרה לא תוכל לתפקד. המונופול על הכוח שניתן למשטרה מטעם המדינה המודרנית נועד למנוע פשיעה משתוללת וכאוס אלים (כאן מצטטים המחברים את המשפט הידוע מפרקי אבות "אלמלא מוראה של מלכות, איש את רעהו חיים בלעו"), להשליט סדר ולהעניק ביטחון לאזרחים (הם מזכירים דברי הוגים חשובים במדע המדינה בנדון, החל מהובס ולוק). אך המשטרה אינה מעניקה רק ביטחון, אלא יכולה להטיל גם אימה ולערער ביטחון. המחברים מנתחים היטב את הפרדוקס שבפועלה של המשטרה: הן הגנה והן דיכוי. הן שמירת הסדר והן פעילות נגד אוכלוסיות שנתפסות כמאיימות על הסדר.

את השניות הזו – של משטרה שגם משליטה ביטחון אך גם מדכאת ואף מערערת את תחושת הביטחון – כולנו חווים. אך מעל כולנו, חווים אותה אזרחי קבוצות המיעוט ובראשם – שוב – האזרחים הערבים במדינת הלאום היהודי. חמור מהם מצבם של תושבים פלסטינים בירושלים המזרחית שכלל אינם מוגדרים כאזרחים ואינם בעלי זכויות אזרח – והחמור מכול בהקשר זה הוא מצבם של הפלסטינים בגדה שאינם אזרחים אלא נתיני דיקטטורה צבאית ישראלית מאז יוני 1967 (חלקם עם היבטים אוטונומיים מסוימים מאז 1994 בעקבות הסכמי אוסלו).

והנה, בשנתיים האחרונות חשים זאת גם לא מעט מפגינים יהודים נגד הממשלה, ובייחוד נגד ההפיכה המשטרית והפקרת החטופים הבלתי נתפסת בעזה. יחס חשדני למשטרה מצד קבוצות מוחלשות ואף מדוכאות (לא רק אזרחים ערבים אלא גם קבוצות מוחלשות בקולקטיב היהודי: מזרחים ואתיופים) טומן בחובו תסכול וזעם שעלולים להתפרץ. יחס כזה גם מקשה על האזרחים לשתף פעולה עם המשטרה. משטרה חייבת אמון ולגיטימציה מצד האזרחים, שבים ומדגישים מחברי הספר. ומשום כך כה חשוב המודל הסוציולוגי שבן פורת ויאסן מציעים בפרק החותם את ספרם: מודל המשטרה הדמוקרטית־אזרחית שמחויבת לאזרחים ולזכויות שלהם ולא לאיזו אומה גדולה ומדומיינת. מודל של משטרה שצריכה להיות תחת פיקוח אזרחי חיצוני ראוי כמובן. הפיקוח הקיים מטעם מח"ש קלוש, וגם הוא מצוי תחת מתקפה מצד השר הכהניסט ועתיר ההרשעות שמופקד על משטרת ישראל ומקפיד לגבות אלימות שוטרים כלפי מתנגדי הממשלה.

אחרי שנים של אפליית האזרחים הערבים (מהממשל הצבאי עד שנות ה־2000) והתייחסות אליהם כאויב פנימי, אחרי שנות שיטור יתר ואלימות ומעצרי שווא כלפי אזרחים ערבים ושיטור חסר ביישוביהם שמפקיר אותם לפשע בעשורים האחרונים, אחרי שנים שהמשטרה שימשה בהן גם לדיכוי מחאת מזרחים בשל הקיפוח הכלכלי־חברתי (ממהומות ואדי סאליב דרך הפנתרים השחורים ועד שנות ה־2000), אחרי שנים של תסכול רב בקרב אזרחים ממוצא אתיופי (מעצרי שווא, אלימות, פרופיילינג ומספר מאסרים חסר פרופורציה למספרם באוכלוסייה), אחרי כל זאת, ובזמן ההפיכה המשטרית שהמשטרה עלולה להפוך במסגרתה למיליציה שמדכאת מחאת אזרחים נגד הדיקטטורה המתהווה, ותחת ענן טראומת אוקטובר 2023 – מתעקשים המחברים על כך שהמאבק על הדמוקרטיה חייב לטמון בחובו עיצוב מחודש ובריא של המשטרה כגוף דמוקרטי ואזרחי שמצוי תחת פיקוח דמוקרטי ואזרחי. על כך, ועל תוכן ספרם הקולח והמרתק בכלל, הם ראויים לתשואות.

---

עורך דין דניאל חקלאי הוא בעל משרד עריכת דין בתחומי המשפט החוקתי והמשפט הפלילי. ממייסדי מערך עוטף עצורים של המחאה נגד ההפיכה המשטרית. יו"ר פורום המשפט החוקתי וזכויות האדם של לשכת עורכי הדין.