דבר-מה ממין הדמיון

ילד אחד מההר, אברם קנטור, ספרית פועלים, עורכים/ות: נגה אלבלך, גדעון טיקוצקי ויואב רוזן, 222 עמודים, 2021.


סיפור ילדותו של אברהם קנטור, הכתוב בפשטות שאפשר אולי לכנותה שובת-לב, עלילתו חיוורת, נטולת תפניות ממשיות, שיאים, הפתעות או חידודים אחרים, עד שאני מתקשה להאמין שיהיה בה די לאחוז את עניינם של מי שאינם מוותיקי חיפה והאיזור, אשר עשויים לקרוא ברומן כבמסמך נוסטלגי.


נעמה ישראלי


הזכרון הוא חומר גלם רב-עוצמה ליצירה אמנותית, אבן הבניין של סוגת הממואר. אך מהי האלכימיה הנדרשת לו? האם העניין נעוץ בטיבם של חומרי הגלם ותו לא? כלומר, האם סיפור חיים או זכרונות יוצאי דופן הם בגדר תנאי בסיס, או למצער מנבא חזק לאיכות התוצר? נדמה לי כי יצירות מופת בדיוניות רבות קוראות תיגר על טענה שכזאת, בעלילות מינימליסטיות או באומץ לחולין. ואם כך, מהיכן שואב הממואר את כוחו?

שאלה גדולה לפתוח בה ביקורת, גם אם ממילא אין בכוונתי לנסות בה את כוחי. בכל זאת, ולצורך העניין שלפניי, אבקש כעת לטעון כי הזכרון הוא אולי אבן הבניין, אך הטיט, הדבק שמחזיק את המבנה יחד ומקנה לו את צורתו ואת טעמו – את משמעותו – מוכרח להיות בו גם דבר-מה ממין הדמיון. הלוא הזכרונות, אבני הסיפור על סחרחורת האמת שלהן, כבר נתונות. הטריק הוא אפוא לארוג אותן לסדר חדש, לעלילה רגשית קוהרנטית, מעוגנת בשפה. הלוא ממואר לעולם אינו יכול להסתפק בזכרונות כשלעצמם, תמיד הוא כבר גם הנסיון להבינם.

לכאורה, בילד אחד מההר, ספרו החדש של אברם קנטור, לא חסרה הבנה. המבנה של הספר מהודק, ועיקרו מעקב כרונולוגי אחר התבגרותו של ילד, גיבור הסיפור, בחיפה של מעמד הפועלים בשנים הראשונות של המדינה; מעקב המתפרש עד החלטתו לעזוב את העיר לטובת נעורים כילד-חוץ בקיבוץ. סיפור ההתבגרות המובא ברומן מורכב משרשרת של אירועים שונים שהגיבור חוצה בהם את גבולות יכולותיו הפיזיות והמנטליות ואת גבולות נופי ילדותו. כך מתוארת הקפיצה הנחשונית אל הענף הגבוה בעץ התות; הטיפוס אל כיפת הבטון של בריכת המים יחד עם אחיו הגדול; המסעות אל מסילת הרכבת, אל חוף בת-גלים, והחזרה הרגלית מבית סבתו בקריית מוצקין. כל אירוע של חציית גבול מרחיב את אופקיו ומאפשר לו להאמין כי כל הדרכים פתוחות עבורו. כך כביכול מכין אותנו הספר אל התמסמסות הגבול הסופית – עזיבת ביתו והמעבר לקיבוץ.

בד בבד, בין פרקי סיפור התבגרותו שזורים כמה פרקים קצרים יותר שבהם המספר המבוגר מתאר כיצד הוזעק חזרה לארץ משהייתו בברלין עקב האשפוז של אמו, שנים מספר לאחר מותו של אביו. אולם נראה שגם בטריטוריה הלא מוכרת הזאת, כשהמספר נאלץ להפנים את חולשתה של אמו, את תלותה בו ואת האחריות שלו כלפיה, עדיין הוא מייחל, או מדמה, כי אמו לא תש כוחה, כי עדיין היא מנווטת את חייו כמו היה ילד קטן: "עלתה בי איזו תחושה מוזרה, שכל ההתרחשות הזאת לא הייתה אלא תחבולה של אימא. כאילו טוותה לפניי רשת כדי ללכוד אותי ולהשיב אותי אליה אל העולם הקטן 'שלנו', רק שלי ושלה. בבית 'שלנו'. ואף שבמחשבה צלולה והגיונית לא היה לי כל ספק שהתחושה המוזרה הזאת מופרכת לחלוטין, בכל זאת לא יכולתי לחמוק ממנה, והיא צפה ועלתה לפניי בכל משפט ובכל מחווה שלה מלפני הניתוח" (עמ' 100).

אני מתעכבת כעת על האמירה הזאת, ועל מערכת היחסים של הגיבור עם אמו ככלל – על אף שהנפח שלה ברומן אין בו די כדי להגדירה כליבו – שכן נדמה לי – וגם המחבר עצמו מאשר זאת בריאיון עמו – שהחוויה של החזרה לארץ והמפגש עם אמו בחולשתה הם שהיו הטריגר שהניע אותו לספר את סיפורו, ומשום שנדמה לי כי לבסוף – לא זה הסיפור שקראתי. אמנם, גם בפרקי הילד זוכה דמותה של אמו לתשומת לב מיוחדת כמי שהושיעה אותו לא פעם כאשר הרחיק לכת בהרפתקאותיו, כשנפצע או כשהתנכלו לו. לא אחת הגיבור הילד אף משתאה נוכח קור רוחה של אמו שעה שהיא מטפלת בו במסירות: "לא ברור לי מה נסך באימא את הרוח הזאת, אבל זיהיתי את האור המיוחד שנדלק בעיניה ברגע שזיהתה סכנה אמיתית לבנה. באופן מוזר דווקא האור הזה, שהעיד על סכנה של ממש, השרה עליי שלווה וביטחון" (עמ' 52).

בין שני הציטוטים לעיל, כמדומני, אמור היה להתפרש הרומן של קנטור; אם משום שהמרחק בין דמות האם הכל-יכולה לבין דמות האם החלשה, הספק מניפולטיבית, הוא כה גדול, ואם דווקא משום קוטנו. ואולי השאלה שהספר הזה חג סביבה הייתה השאלה ששאלה האם את הגיבור כשביקש לעזוב את ביתה בעודו נער: "בעצם, תגיד לי, מה רע לך בבית?". "אימא לא החמיצה אף הזדמנות להציג בפניי שוב ושוב את השאלה," מעיד המספר, "שבכל פעם הביך אותי יותר שאני לא מוצא לה תשובה מספקת," כי הרי, "אם לא רע לי בבית, אין שום סיבה שארצה משהו אחר. בית הוא לא רק מקום, הוא דבר שאפשר כמובן לצאת ממנו, אבל חייבים תמיד לחזור אליו" (עמ' 211-210).

אולם השאלה הזו, על כל האשמה, הכעס, האהבה, הבושה והדאגה שהיא מקפלת בתוכה, הן עבור הגיבור והן עבור אמו, לא רק שאינה נענית ברומן אלא שאף אינה נחקרת – ולו לשם פסילת התוקף שלה. תחת זאת מתמסר הרומן לתיאור ארכני של פרטי הפרטים של קורות מסעותיו והרפתקאותיו בזעיר אנפין של הגיבור-הילד; התמסרות הבאה לידי ביטוי גם בבחירה לספר את הסיפור דרך תודעתו. שהרי בשום שלב לא סוטה המחבר מתודעת הילד מלבד הפרקים המתרחשים בהווה, עד שביניהם לבין סיפורו נפער בור של תמיהה, המהדהד אולי את תמיהתה של האם: מדוע ביקש בנה לעזוב את ביתו? מה ביקש למצוא בקיבוץ ומה מצא שם הלכה למעשה? האם מעולם לא ביקש לחזור? היכן עוברים הקווים הנמתחים בין ילדותו לבין בגרותו? מה מזין אותם? האם המעבר לקיבוץ כמוהו כקטיעה שאין אחריה דבר? האם אין מקום לבחינה מחודשת של הבחירה ששינתה את חייו, הבחירה שהוא לכאורה שב אליה כעת בבגרותו?

בריאיון למקומון החיפאי, שכבר הזכרתי כאן, קנטור מסביר: "השתמשתי בכל הרקע של הסיפור, בניסיון לשחזר את הדברים, ודי נדהמתי לגלות עד כמה אני זוכר, כי בכל זאת עברו כ-60 שנה [...] אגב, לא כל מה שכתוב בספר קרה בדיוק כך. הפכתי ועשיתי כמה שילובים של דמויות, כדי להפוך את זה לסיפור. זה רומן, זו לא אוטוביוגרפיה." ואם כך, לפחות לפי עדותו קנטור מעולם לא ביקש לכתוב ממואר, אלא רומן, ועל כן, מה לי כי אלין? אלא שסיפור ילדותו של קנטור, הכתוב בפשטות שאפשר אולי לכנותה שובת-לב, עדיין עלילתו חיוורת, נטולת תפניות ממשיות, שיאים, הפתעות או חידודים אחרים, עד שאני מתקשה להאמין שיהיה בה די לאחוז את עניינם של מי שאינם מוותיקי חיפה והאיזור, אשר עשויים לקרוא ברומן כבמסמך נוסטלגי. ולמעשה, בהקשר זה אין זה משנה אם מדובר ברומן בדיוני, ממואר או כל סוגה אחרת. כך או כך, עלילה רגשית מהותית וקוהרנטית נעדרת מהספר הזה, ובלעדיה גם המבנה המהודק קורס אל תוך עצמו.

ובכל זאת, אין המדובר ברומן בדיוני אלא ברומן המושתת על זכרונותיו של הכותב, ואולי משום כך אני מדמה כי הוא טעה לחשוב שדי בזכרונות כשלעצמם, די בעריכתם ובהעמדתם כנגד חוויותיו בהווה – אף שגם הן אינן נחקרות כאן – כדי להעמיד מצג של רומן מגובש, כזה שנע בין הזמנים, שמדלג מעליהם בנונשלנטיות, כאילו עצם קיומם די בו כדי להסביר את העמדתם זה לנגד זה. אולם הַעֲמדה חדשה זו, אין בה ערך אם לא מפכה בה גם רוח הדמיון; אותה חדוות יצירה הבודה לשם מציאת משמעות, ולחלופין, אותם קווים שמוחנו מותח בין זר למוכר, נסיונה הנצחי של המחשבה האנושית לכפות סדר על המציאות הכאוטית. והרי היינו הך.

כך, הקריאה בספרו של קנטור נותרת חוויה דלה, חסרת האפקט המטלטל שהקריאה בממוארים (וברומנים) אחרים העניקה לי, אם סיפורם פתלתל וגרנדיוזי ואם מינימלי ומינורי. אבני הבניין הלוא תמיד נתונות לנו, השאלה היא תמיד כיצד נבחר להערימן.

נעמה ישראלי היא דוקטורנטית לספרות עברית באוניברסיטת בן-גוריון בנגב, ומלמדת ספרות במכללת האקדמית ספיר.

200 צפיות

פוסטים אחרונים

הצג הכול