top of page

דָּבָר מִשֶׁלָּךְ

הפועלות, נילי לנדסמן, מודן/חרגול, עורך: אלי הירש, 236 עמודים, 2024.


 כוחו של הפועלות הוא בדיוק בכך שהוא אינו מונע על ידי שאלות של תקינות פוליטית ותיקון עוול היסטורי. לנדסמן לוכדת בדייקנות מרגשת את הטלטלה בין ערך עצמי וביטול עצמי, בין כמיהה לזוגיות וכמיהה להיות לבד, בין אמונה מוחלטת בצדקת הדרך וספקות ניהיליסטיים, בין אהבה אימהית לניכור, בין הרצון לדבר והרצון לשתוק.


מירה בלברג


"השחר עלה בהחילנו לעבוד. ארבע עשרה היינו. ידים מיובלות, רגלים יחפות, שזופות, שרוּטות. פנים עזות, לבבות לוהטים. האויר כולו צלל לזמירותינו, שיחנוּ וצחוקנו. המעדרים הונפו והורדו בלי הרף. לרגע קט תפסיקי, תנגבי את זיעת המצח בכנף הכאפיה, תעיפי מבט־אהבה אל הים. מה טוב! תכלת, תכלת ללא אומר, נושאת שלום, מרפא לנפש. [...] ככל אשר הארוחה הייתה דלה, כן עלזו קולות־העלומים. מפני רוָחה יגורנו. נכספנו לקרבן, לעינוי, לכבלי־אסיר, בהם נקדש ברמה את שם המולדת".

במילים אלו תיארה רחל בלובשטיין, הידועה יותר בכינוי רחל המשוררת, את ימיה בחוות העלמות של כנרת בראשית העשור השני של המאה ה־20. הגעגועים המצמיתים העולים מכל שורה ושורה בטקסט הקצר, שכותרתו "על שפת הכנרת", אינם רק געגועים למקום, ל"כנרת שלי". אלו הם גם געגועים לגוף הצעיר והבריא, לאידיאליזם נאיבי של ימי הנעורים, ואולי בעיקר לאותו רגע חטוף שבו נדמה שלא היה פער בין הפנטזיה האולטימטיבית של נשות העלייה השנייה – להיות אישה עובדת – ובין המציאות.

ספרה של נילי לנדסמן הפועלות מבקש לשרטט קווים לדמותן של אותן נשים המכונות "חלוצות" שחייהן עוצבו דרך אותו פער בין פנטזיה ומציאות, ולמשות אותן מתהום הנשייה באמצעות התמקדות בדמות אחת – רחל כצנלסון־שזר, האישה שעשתה אולי יותר מכל אדם אחר כדי שאותן נשים לא תישכחנה. הגם שהיום היא זכורה בעיקר (במידה שהיא זכורה בה בכלל) כרעייתו של נשיא המדינה השלישי זלמן שזר, רחל כצנלסון היתה פובליציסטית, מבקרת ספרות, ובעיקר המייסדת והעורכת של דבר הפועלת, המוסף של עיתון דבר שנכתב למען וברובו בידי נשים מן המגזר שכונה אז "ההתיישבות העובדת". זהו איננו דיוקן הירואי של כצנלסון, ואין לראות בספר ניסיון להנציח את פועלה או לעשות עימה צדק היסטורי. במקום זאת יש כאן ניסיון, צנוע ורגיש, להכיר מעט את האישה וכמה מחברותיה הן באמצעות מכתבים, יומנים ומאמרים שהותירו אחריהן, והן באמצעות הדמיון היוצר והאמפתי של לנדסמן.

דרך דמותה של כצנלסון – במעין שיקוף לפעילותה העריכתית שדובבה את נשות העלייה השנייה והשלישית, נתנה להן במה בחייהן וסיפרה את סיפור חייהן לאחר מותן – מונכחות בסיפור נשים נוספות שסיפורן מצטלב בזה שלה. רובן ידועות בעיקר כ"אימו של" (דבורה דיין), "אשתו של" (אווה טבנקין), "אחותו של" (חנה כצנלסון־נשר, בתיה ברנר), מלבד הסלבריטאית האורחת הידועה בזכות עצמה, רחל המשוררת. רחל כצנלסון ורחל המשוררת מופיעות כמעין מראות הפוכות זו לזו: האחת חמורה וקשה עם אחרים ועם עצמה, אישה כותבת המלאה ספקות לגבי ערכה שלה וערכה של הכתיבה, בעוד השנייה מלאת קסם אישי, קוקטית משהו, יודעת היטב את ערכה כמשוררת ובעלת גינונים של כוכבת; האחת מוטרדת ממשקלה העודף, מגופה חסר החן, ומנשיותה שהיא תופסת כפגומה, בעוד השנייה רזה ושדופה, כולה עדינות ושבריריות, ופתיינית משהו; האחת האריכה ימים עד גיל תשעים, בעוד השנייה מתה בדמי ימיה. שתי הנשים בילו תקופה מסוימת בחוות כנרת שרחל כתבה עליה בנוסטלגיה בקטע שצוטט לעיל, ושתי הנשים התמודדו כל חייהן, הקצרים או הארוכים, עם הפער בין האתוס של הנעורים הנצחיים והאקסטזה המדומיינת של עבודת הכפיים ובין מציאות חייהן בתל אביב שכללה בדידות, מחלה, זִקנה ותחושת החמצה בלתי נגמרת. חייהן של שתי הנשים נקשרו אלו באלו גם דרך שני הגברים שלשתיהן היו עימם מערכות יחסים רומנטיות מסוג כזה או אחר – ברל כצנלסון וזלמן שזר. המוטו שבחרה לנדסמן לספר הוא ציטוט מדברי כצנלסון על בלובשטיין: "כאשר אחשוב על כתיבה על רחל, יש לי הרגשה כאילו על עצמי אכתוב".

על פני הספר מרחפת רוחה של רחל שלישית, המתגלה בדמותה הממשית רק בעמודיו האחרונים. זוהי רחל רודניצקי, סבתה של לנדסמן עצמה, שהגיעה ארצה במסגרת העלייה השלישית והצטרפה לגדוד העבודה. רודניצקי הייתה רק בת 19 כשהתמסרה לחלוטין לאתוס עבודת הכפיים והחלוציות באותו אופן קיצוני ונלהב שתיארה רחל המשוררת – "נכספנו לקרבן, לעינוי, לכבלי־אסיר, בהם נקדש ברמה את שם המולדת". רודניצקי נפטרה ב־1937, בגיל 39 בלבד, ולולא המפעל שהניעה כצנלסון, של הנצחת החלוצות ופרסום סיפוריהן, לנדסמן עצמה מן הסתם לא היתה מתוודעת כלל לסיפור חייה הדרמטי והעצוב של סבתה. הזווית האישית שלנדסמן מסיימת בה את ספרה היא מעין מענה, שקט ומאופק, לטענה שמטיחה בקודמתה מי שהתמנתה לעורכת דבר הפועלת אחרי כצנלסון: "לא סובלת את פולחן המוות החלוצי. שימותו בשקט כמו כולן. לא כל אחת שבאה בעלייה השנייה וכתבה יומן בסתר היא במינימום אשתו של טולסטוי" (עמ' 142). 

קשה שלא להשוות בין הפועלות לבין ספרו של אסף ענברי הספר האדום שיצא לאור כשנתיים לפניו. שני הספרים משתייכים לסוגה המכונה "פרוזה ביוגרפית" – כלומר רומן על דמויות היסטוריות שאין בו אבחנה ברורה בין עובדה ובדיון, ושני הספרים מחזירים למרכז הבמה דמויות מפתח בתנועת העבודה ובחוגים הציוניים־סוציאליסטיים של המחצית הראשונה של המאה ה־20 שעמדו פעם במרכז השיח הציבורי בישראל ובעשורים האחרונים נעלמו ממנו כליל. במקרה או שלא במקרה, שני הספרים גם נכתבו בידי יוצאי קיבוץ שיחסיהם המורכבים עם קיבוצם שלהם ועם התנועה הקיבוצית בכלל היו מוטיב חוזר בכתיבתם. למרות קווי הדמיון הללו, הפועלות שונה מאוד מן הספר האדום ברוחו, בסגנונו, ובעיקר במהות היחסים בין היוצרת ובין מושאי כתיבתה. בעוד ענברי מספר על דמויותיו בביטחון כה מוחלט עד שהוא נותן את הרושם כי לפנינו מסמך תיעודי ולא רומן (זה כוחו של הספר, ועל כך היו גם מי ששפכו עליו קיתונות של רותחין), לנדסמן כותבת על דמויותיה בעדינות רבה וביד מהססת במקצת, כמו תמהה בינה לבינה עד כמה בכלל ניתן לה להכיר אותן. אין זו רק שאלה של מרחק הזמן ופערי המידע בין הכותבת למושאי כתיבתה: כל הנשים שדמותן משורטטת ברומן, ובראש ובראשונה כצנלסון עצמה, הן במידה רבה זרות לעצמן, בעלות פנים שונות ומתעתעות, כך שהן עצמן אינן בטוחות מי הן. לנדסמן מודעת היטב לכך שהכתיבה – אפילו כאשר היא כתיבה לכאורה אישית וחשופה, ביומן או במכתב לחברה קרובה – גם היא צורה של כיסוי, ועל כן היא איננה מתייחסת לכתבים שהותירו אחריהן כצנלסון וחברותיה כערוצים בלתי אמצעיים אל חייהן ואל נשמתן, אלא כמעין ניסיונות בלבישת ופשיטת זהויות. אין באמת אפשרות, כך עולה מתוך הספר, לספר מי היו אותן נשים: אפשר רק לספר מי הן ניסו להיות עבור אנשים שונים בתקופות שונות בחייהן, וללקט מתוך שלל הניסיונות האלו פסיפס העולה לכלל דמות מלאת סתירות ומתחים.

כתבתי "לבישת ופשיטת זהויות" ולא בכדי: בגדים ומלבושים בולטים בנוכחותם בספר, לא כמטאפורות אלא כהווייה מציאותית וממשית שמעסיקה את הדמויות ומושכת את תשומת ליבן. כך למשל, כאשר כצנלסון מקבלת את פרס ברנר ב־1947, מתוארות דרך עיניה לא רק השמלה שהיא לובשת, שלבחירתה הקדישה זמן רב, אלא גם השמלות שהנשים האחרות לובשות באותו ערב. מעבר לעובדה שללנדסמן כישרון נפלא לתיאור בגדים (בכל זאת מדובר בכתבת אופנה לשעבר), הבחירה הזו משמעותית ביותר בעיניי. היא משקפת באומץ את העובדה שכשנשים מופיעות בציבור, גם ככלות פרס יוקרתי וגם כאשר הן עומדות לדבר על שאלות הרות גורל של השעה והאומה, רובן הגדול מוטרדות מן המראה שלהן, מן המשקל שלהן, מן השאלה מי רואה אותן וכיצד. העיסוק האמביוולנטי של כצנלסון בהופעתה החיצונית – היא חושבת עליה, היא נוזפת בעצמה על שהיא חושבת עליה, היא רוצה שיסתכלו עליה, היא רוצה שלא יסתכלו עליה – אינו ניתן להפרדה מן האמביוולנטיות שלה לגבי עצמה ככותבת וכדמות בעלת נוכחות ציבורית: "מי שמכירה אותה מקרוב יודעת כי בכל פעם בטרם עליה לדבר היא בטוחה שיותר טוב בשבילה לשתוק" (עמ' 112). לאורך הספר לנדסמן לוכדת בדייקנות מרגשת את הטלטלה בין ערך עצמי וביטול עצמי, בין כמיהה לזוגיות וכמיהה להיות לבד, בין אמונה מוחלטת בצדקת הדרך וספקות ניהיליסטיים, בין אהבה אימהית לניכור, בין הרצון לדבר והרצון לשתוק.

יהיו שיגידו (ולמעשה כבר היו שאמרו) שבבחירתה להתמקד בחיי הנפש ובכמיהות הרומנטיות של הדמויות במקום בפועלן הפוליטי או הספרותי מנציחה לנדסמן את הדיכוטומיה העתיקה המשייכת נשים לספרה הביתית־רגשית ואת הגברים לזירת העשייה הציבורית והרציונלית. לטעמי, ההפך הוא הנכון: דמויות הגברים בספר הן קטועות ופגומות דווקא משום שהגברים בספר אינם נוכחים בספרה הביתית ואינם מסוגלים למערכת יחסית רגשית עמוקה עם נשותיהם או ילדיהם. המרחב הציבורי שהגברים פועלים בו ועושים בו דברים "חשובים" אינו מצטייר בסיפור כלל ועיקר כמקום שבו קורים הדברים האמיתיים, אלא להפך, כמרחב שהגברים הללו נמלטים אליו פעם אחר פעם ממפגשים אותנטיים עם עצמם ועם זולתם ומחומרי החיים הממשיים. אך מעבר לכך, כוחו של הפועלות הוא בדיוק בכך שהוא אינו מונע על ידי שאלות של תקינות פוליטית ותיקון עוול היסטורי. אילו רצתה לנדסמן לתאר את פעילותה הציבורית של כצנלסון ולעשות צדק עם תרומתה לעם ולמדינה, הסוגה המתאימה לכך הייתה ספר עיון או ביוגרפיה. לנדסמן בחרה לכתוב רומן, והצליחה לעשות מה שניתן לעשות רק ברומן: לשרטט דמויות שאינן מתמצות רק בקורות החיים שלהן, במה שעשו או אמרו או כתבו, אלא גם ובעיקר במה שלא עשו, לא אמרו, ולא כתבו.

 

פרופ' מירה בלברג מלמדת במחלקה להיסטוריה באוניברסיטת קליפורניה בסן דייגו. ספרה האחרון הוא Here on Earth: A History of the Kibbutz.

148 צפיות

פוסטים אחרונים

הצג הכול

コメント


bottom of page