top of page

האיכות השמיעתית של ההתגלות

רעש גדול, רועי חן, כתר, עורכת: יערה שחורי, 236 עמודים, 2023.


אם ישנן התגלויות ברומן זה, רובן אינן מתרחשות ברעש הגדול או בקול הדממה הדקה, כי אם במרחב הביניים השמיעתי של חיי היומיום, על המנעד האודיטורי השלם שלו.


יאיר ליפשיץ


לא מזמן, אף על פי שזה כבר נראה רחוק, שקט השתרר על כדור הארץ. לפני הזמבורות של ההפגנות, הצרחות בוועדת חוקה ורעשי הקריסה הרועמים של החברה הישראלית, העולם כולו הסתגר בבתים, רעשי מכוניות הוחלפו בציוצי ציפורים, המטוסים דממו ובני אדם עבדו מהבית, התמסרו להרכבת פאזלים ואפייה. דיברו אז על גילוי מחודש של הקצב הנכון של החיים, על שחרור מההמולה של המודרניות הקפיטליסטית, על שינוי עמוק בהבנת סדר העדיפויות שלנו. זה לא החזיק מעמד הרבה זמן.

עלילת רעש גדול, ספרו החדש של רועי חן, מתרחשת שבועות בודדים לפני פרוץ השקט הגדול הזה, במשך שבוע אחד בתחילת פברואר 2020. מגפת הקורונה, שתגיע לישראל כחודש לאחר נקודת הזמן שעלילת הספר מסתיימת בה, מוזכרת בפירוש רק בעמודיו האחרונים ומאירה למפרע את כל שהתרחש בו. בעומק הדברים, נראה כאילו הספר כולו נכתב מתוך הטלטלה שסגרי הקורונה הביאו עימם עבור חוש השמיעה.

הספר בנוי משלושה חלקים, אשר כל אחד מהם עוקב אחר קורותיה של אחת משלוש נשים תל־אביביות בנות משפחה אחת: תלמידת התיכון גבריאלה, אמה נועה וסבתה ציפורה (אמה של נועה). העלילות מתרחשות פחות או יותר במקביל במהלך אותו שבוע בראשית פברואר, עם הצטלבויות מעטות ביניהן ומפגש סיום מסכם ומשמעותי בין השלוש. במוקד כל אחת מן העלילות עומד המתח בין רעש ושקט: גבריאלה היא צ'לנית מבטיחה, שמתוקף אהבתה למוזיקה רגישה מאוד לממד האודיטורי של העולם סביבה, ושפוצחת בקשר עם בן גילה, יונתן, המסתובב עם אוזניות כדי לחסום רעשים מבחוץ. נועה נשלחת לסדנת שתיקה לרגל יום הולדתה הארבעים, אולם איננה מסוגלת לשתוק: היא תמיד ממלמלת לעצמה ומתמללת את שמתרחש לה, באופן כמעט לא מודע. היא מושלכת מהסדנה, ומוצאת את עצמה במסע ברחבי ירושלים שבסופו היא מבינה כי "היא רצתה שקט. לא להיות בשקט, אלא שיעזבו אותה בשקט עם הרעש שלה" (עמ' 152). וציפורה, ובכן, היא שומעת את קולו של אלוהים. אלוהים, כך מסתבר, בוחר דווקא בה – המתרגמת התל־אביבית האתיאיסטית, הצינית והמרירה – להיות הנביאה שלו לקראת המגפה שתבוא, המלחמה שאחריה והרעש הגדול שאחריהן. לאורך המסעות שלהן שלוש הנשים פוגשות דמויות אחרות הנמצאות על הציר בין שקט לרעש וחושפות את הממדים האישיים, החברתיים והפוליטיים שלהם: מנערה שאיננה שומעת בעקבות טראומה של אלימות משפחתית, ועד אישה פלסטינית בחורבות הכפר ליפתא אשר "מי יודע איזה רעש ממלא את ראשה" (עמ' 114).

שם הספר, "רעש גדול", מופיע במפורש במילות הנבואה שאלוהים מעניק לציפורה בחלק השלישי (לראשונה בעמ' 186), אולם הוא לקוח מפסוקים בספר יחזקאל המשמשים כמוטו לספר: "וְהָיָה בַּיּוֹם הַהוּא בְּיוֹם בּוֹא גוֹג עַל-אַדְמַת יִשְׂרָאֵל נְאֻם אֲדֹנָי יְהוִה תַּעֲלֶה חֲמָתִי בְּאַפִּי.וּבְקִנְאָתִי בְאֵשׁ-עֶבְרָתִי דִּבַּרְתִּי אִם-לֹא בַּיּוֹם הַהוּא יִהְיֶה רַעַשׁ גָּדוֹל עַל אַדְמַת יִשְׂרָאֵל" (יחזקאל לח, יח-יט). הפסוקים יוצרים זיקה בין נבואת הזעם לבין ההתגלות של האל באמצעות רעש. המחשבה שאלוהים מתגלה בקולניות נטועה עמוק בעולם המקראי, כאשר הדוגמה המובהקת לכך היא מעמד הר סיני, שאלוהים מופיע בו באמצעות "קֹלֹת וּבְרָקִים" (שמות יט, טז).

לצד זאת, המקרא מציע גם דימוי הפוך בתכלית להתגלות האלוהית: "וַיֹּאמֶר צֵא וְעָמַדְתָּ בָהָר לִפְנֵי יְהוָה וְהִנֵּה יְהוָה עֹבֵר וְרוּחַ גְּדוֹלָה וְחָזָק מְפָרֵק הָרִים וּמְשַׁבֵּר סְלָעִים לִפְנֵי יְהוָה לֹא בָרוּחַ יְהוָה וְאַחַר הָרוּחַ רַעַשׁ לֹא בָרַעַשׁ יְהוָה. וְאַחַר הָרַעַשׁ אֵשׁ לֹא בָאֵשׁ יְהוָה וְאַחַר הָאֵשׁ קוֹל דְּמָמָה דַקָּה" (מלכים א יט, יא-יב). ההשתמעות של פסוקים אלו, שאלוהים מתגלה דווקא ב"קול דממה דקה", נראית כעמדה פולמוסית מול הדימוי של אלוהים המתגלה בקול גדול, תוך כדי טענה מפורשת כי "לֹא בָרַעַשׁ יְהוָה".

הביטוי "דממה דקה" מופיע אף הוא בספר, בתור הכותרת של אחד מתתי־הפרקים של החלק השלישי, העוסק בציפורה (עמ' 194, ואחר כך בביטוי המלא "קול דממה דקה" בעמ' 203). ברובד אחד, נדמה כאילו חן משתתף בפולמוס הפנים־מקראי הזה, בין התגלות ברעש גדול להתגלות דרך שתיקה. שני הדימויים אף מתאחדים בדברי הנבואה של ציפורה: "ויהי ביום ההוא וירד מן-השמים עטלף אשר כתר-מלכות בראשו. ואחריו תעלה המלחמה ותחנף הארץ בדמים. וייטוש יהוה את-עמו, ותימלא כל אוזן ברעש הגדול של הדממה" (עמ' 209). כאן, עולה כי השקט הגדול שעטף את תקופת הקורונה ("כתר המלכות" של העטלף) איננו פחות רועש, משברי או מטלטל מכל "רעש גדול" אחר. ובאמת בפועל הספר תוהה על שני הדימויים הללו כאחד, רעש גדול או דממה, ומתחבט בנוגע לחוויה השמיעתית של ההתגלות.

כבר בשלב מוקדם של הספר נאמר על גבריאלה כי: "המורה לצ'לו דיברה איתה פעם על הארה, רגע נדיר של התגלות, כמו פתח סודי שנפער בתודעה. גבריאלה ציפתה לחוות הארה בעת ביצוע יצירה, אבל זה קרה לה דווקא באמצע אלנבי, לאור הניאון של סניף AM:PM" (עמ' 20­-21). המתח בין הציפייה להארה לבין ההארה הממשית אינו נעוץ רק בבנאליות של החוויה באלנבי, אלא גם בתקווה שלהארה יהיה ממד שמיעתי, מוזיקלי. אולם בכל אחד מחלקי הספר הציפייה לחוויה רוחנית שתנבע מהחוויה הקולית (בין אם זו חוויה של שמיעה או של דממה) איננה מה שמתממש: בדומה להארה באלנבי, גם הסדנה הניו-אייג'ית "אי של שקט" שנועה הולכת אליה איננה מעניקה לה את הרוגע וההתעלות המובטחים, כי אם דווקא חוסר נחת ועצבנות. התהליך שנועה תעבור בסופו של דבר בסוף השבוע של הסדנה אינו מתרחש בסדנה כלל כי אם בשוטטות מאולתרת ברחובות וגגות ירושלים, כאשר סוף־סוף עוזבים אותה "בשקט עם הרעש שלה". גם הקול של אלוהים, החולש על סיפורה של ציפורה, מאופיין ברובו כקול בנאלי, יומיומי, אנושי מאוד, רחוק מדימויים מקובלים של דיבור רועם או מהדהד. אם ישנן התגלויות, רובן אינן מתרחשות ברעש הגדול או בקול הדממה הדקה, כי אם במרחב הביניים השמיעתי של חיי היומיום, על המנעד האודיטורי השלם שלו.

במובן הזה, דרך בחינת האיכות הקולית של ההתגלות, הספר לא רק מגיב לתנודות בחוויה השמיעתית שלנו בתקופת הקורונה, אלא גם שואל על טיב הנבואה עצמה. בחלק השלישי ציפורה אינה מתמסרת בקלות לתפקיד החדש שלה כנביאה, והאלוזיות המקבילות בינה לבין יונה הנביא, הבורח מנבואתו, הולכות ומתעבות עד לכדי סצנה שלמה במעי הדגה. האנלוגיה ליונה כמובן מעמידה במרכז הדיון את האפשרות להתנגד לנבואה ולדחות אותה, ובסופו של דבר ציפורה אכן בוחרת – אמנם לא לדחות את הנבואה כליל, אך להפוך אותה מנבואת זעם לנבואת נחמה (עמ' 234). מיד לאחר מכן, כאשר בתה מתעמתת איתה על נבואת הזעם שלה, עונה ציפורה בחיוך מפייס: "זאת לא נבואת זעם, זה העתיד. בגלל זה חשוב לי להגיד לכן שאם רק נהיה יחד, שלושתנו, אנחנו נעבור את זה" (עמ' 235). המעבר מהשפה הדתית של נבואת הזעם לשפה העובדתית של "העתיד" מקביל בעיניי ליומיומיות של ההארה או ההתגלות שגבריאלה ונועה חוות, וההתייחסות לתוכן הנבואה של ציפורה כאל "עתיד", במקום לראות בה נבואת זעם, יש בה כשלעצמה ממד מנחם המאפשר התמודדות משותפת.

כקוראות בשנת 2023, שצלחו את מגפת הקורונה, ה"עתיד" הזה אכן עובדתי – הוא כבר עבר (אף על פי שחלקים אחרים בנבואתה של ציפורה עדיין לא התממשו במלואם). משחק זה בין העתיד של הדמויות לבין העבר שלנו מגיע לשיאו בסצנה של ציפורה במעי הדגה, שם היא עדה לערימות של פסולת ימית שהדג הגדול בלע, פרי הזיהום האנושי של הסביבה, ובתוכן "מצבור מסכות היגייניות תכולות עם חוטים לבנים [...] אלה בדיוק המסכות שהסינים עוטים כדי לא להדביק את זולתם בצינון. איזו אירוניה, חושבת ציפורה, מתחשבים בזולת וחונקים דגים" (עמ' 225). האירוניה כמובן כפולה, שכן ההרחקה המתנשאת שציפורה עושה בינה לבין "הסינים" תקרוס בקרוב, כאשר האנושות כולה תעטה מסכות כאלו. אולם גם אם המסכות הללו הן כעת העבר של הקוראות, בעידן שלאחר הקורונה, הן בה בעת מצביעות גם עבורן על עתיד חורבני אחר – זה שנובע ממשבר האקלים.

במובן הזה, בעיניי, בעמודיו האחרונים הספר שואל כיצד להתמודד עם העתיד, כשעתיד זה נדמה קרוב יותר ויותר לנבואות זעם, חורבן ואפוקליפסה. האם ישנה דרך להפוך נבואות זעם לנבואות נחמה, לא מתוך הבטחה נאיבית שיהיה טוב אלא מתוך חיפוש כוחות להתמודדות משותפת? חן מחפש את הנחמה שנמצאת מעבר לרעש הגדול ולקול הדממה הדקה כאחד, והוא מוצא אותה בצליל אחר: הלמות הלב המשותפת של אם ובתה המתפייסות זו עם זו, כך נרמז, לאחר שנים של ניכור, ולפני הרעש הגדול שעוד יבוא: "אפשר ממש לשמוע את פעימותיהן קוצבות ומתחרזות" (עמ' 236).

 

ד"ר יאיר ליפשיץ הוא מרצה בכיר בחוג לאמנות התיאטרון וראש המרכז למורשת היהדות ע"ש צימבליסטה באוניברסיטת תל אביב.

122 צפיות

פוסטים אחרונים

הצג הכול
bottom of page