הדרמה האבהית של הכיפה בתא הכפפות

טובי בנינו, אריאל הורוביץ, כתר, 240 עמודים, 2021.


ספרו של אריאל הורוביץ יעניין גם את מי שאינו יודע דבר על ההיסטוריה של תנועת "המזרחי" בעשורים האחרונים. זוהי דרמה נפוצה הרבה יותר, וגם עתיקה הרבה יותר. הטרגדיה של הבנים שאינם מסוגלים למלא בעצמם את החלל שאביהם הותיר אחריו, ומנגד, גם לא לעצב לעצמם חלל לפי מידותיהם.


דודו רוטמן


אבי המנוח תמיד החזיק כיפה בתא הכפפות. כיפה סרוגה ומהוהה ששימשה אותו, בהיותו מחוץ לבית, למטרה אחת בלבד: ביקורים בבית אביו, האלמן הקשיש. לא פעם, בפיזור נפש, כשהיינו יוצאים מן האוטו בשיכון הפועל המזרחי בראשון לציון, אבי שכח להוציא את הכיפה ממקומה הבטוח ולהניח אותה על ראשו. או-אז היינו נכנסים לבית סבי, שהיה מסתכל עלי ונושק לי על קצה פדחתי (הגלויה), ואז מעיף מבט על קצה פדחתו של אבי. האחרון היה מיד נזכר, "דודו, גש לשידה של סבא ותביא משם כיפה." כשהסתיים הביקור, אבי היה זוכר תמיד להחזיר את הכיפה.

אפשר שסוד המשיכה הראשונית שלי אל רומן הביכורים הקצר של אריאל הורוביץ, טמון בתמונה זו ודומות לה שנחקקו בראשי. חיפשתי את הדרמה האמונית הקטנה של אבותיי, ברומן שידעתי, מהפרסומים המוקדמים, וגם נרמז בשמו (העברי), שבמרכזו דרמה של יחסי אבות ובנים שמתרחשת בקרב אותה הקבוצה שאליה סבי השתייך ושאותה אבי עזב – בני הציונות הדתית.

בלבה של עלילת הרומן עומדים ארבעה גברים, שלושה מהם אבות. שלושה מהם בנים, שלושה מהם חיים, אחד מת. יש גם כמה נשים שנזכרות במהלך העלילה. רובן, מלבד אחת, מאד לא חשובות להתקדמותה. אפשר שחלק מהקוראים ינסו לקרוא את הספר כ"רומן מפתח". גם אני לא עמדתי בפיתוי וכתבתי לעצמי לצד מופעיהן השונים של הדמויות הנזכרות הערות בנוסח: "זבולון המר", "אורלב", "בורג האב", "אולי פורת?". שכן העלילה, כפי שניתן להבין, אינה עוסקת ב"סתם" גברים שהם גם בני הציונות הדתית, אלא במי שעומדים בשפיץ הפוליטי שלה – מנהיגיה (הבדויים) של המפלגה הדתית-לאומית (הבדויה), לגלגוליה השונים, עד למפצים של העשור האחרון (ובייחוד זה החרד"לי, שנעדר לחלוטין מהעלילה). יחד עם זאת, התמקדות בקריאת מפתח שכזו, יש בה כדי החמצה של הדרמה המשפחתית האוניברסלית, שחורגת מסיפורה של העסקנות הבורגנית, ותעניין גם את מי שאינו יודע דבר על ההיסטוריה של תנועת "המזרחי" בעשורים האחרונים.

מנחם לאופר הוא הדמות המבוגרת בסיפור. עסקן אפור, חבר הישוב כפר פינס, פקיד שזכה לג'ובים שונים בשירות הציבורי (הבכיר שבהם הוא מנכ"ל משרד החינוך), וכל זה בזכות נאמנותו הפוליטית הבלתי מתפשרת לפטרונו המנוח – השר יואל פריש. בפתיחת הסיפור נדמה שימיו הגדולים של לאופר הזקן חלפו. הוא מתרוצץ במסדרונות בית המפלגה, חסר תפקיד בפועל, שנים לאחר שיצא לפנסיה, ובעיקר מטריח את הצעירים מסביבו בשיחות ונאומים, בעוד אלה מנסים מצדם לחמוק ממפגש עמו. מנחם הוא גם אביו של יואב, עיתונאי בכיר, בעשור החמישי לחייו, המתגורר עם משפחתו בהתנחלות בורגנית בשומרון ומשמש כעורך שותף של העיתון המרכזי שפונה לציבור הימני והדתי. וישנו גם איתן, בנו של יואב, ונכדו של מנחם, סוחר סמים שבאמצע שנות העשרים לחייו עסוק בעיקר בבטלה, גלגול ג'וינטים והרחבת מעגל לקוחותיו – צעירות וצעירים מקרב הציונות הדתית.

בביקורת כבר הוזכר ההיעדר המוחלט של כל סממן אידאולוגי, ערכי או אמוני שמאפיין את הדמויות הללו. מרכיב שאמור לבוא לידי ביטוי – לפחות כלפי חוץ – בקרב שושלת שמתיימרת להוות מנהיגות פוליטית. אך אותם סממנים ערכיים חסרים-לכאורה מתכנסים לכדי דמות אחת: מנהיג המפלגה לשעבר יואל פריש. גם על עמדותיו של האחרון, ממחוללי "גוש אמונים", לא נאמר הרבה, אבל תפקודו כמעצב הסדר הסמלי של היקום העלילתי ברור לחלוטין. פריש הוא מי שלמעשה עומד בראש השושלת, הוא האב הסמלי. הוא מי שמנחם לאופר היה יד ימינו (את המפגש הראשון עמו, מיד לאחר מלחמת 1967, לאופר מתאר כחוויה אפיפנית של ממש). פריש הוא גם מי שהיה הסנדק של יואב לאופר, ומי שאיתן התחנך במערכת החינוך שעיצב. זהו האב המת שממקום מנוחתו ממשיך לעצב את המציאות, שכן העלילה נסובה סביב המאבק על ירושתו הממשית והסימבולית: הבחירות לתפקיד מנהיג המפלגה הציונית-דתית שלא מוצאת את דרכה מאז מותו, מנהיג שאמור לקחת לידיו את המושכות ולעצב מחדש את אותו סדר סמלי.

אל דאגה. הסדר הסמלי יישמר ביציבותו. כמו אבות סמליים רבים, גם פריש, שאיננו יודעים דבר על משפחתו הביולוגית, הותיר אחריו שפע של "בנים" שבנקודת הפתיחה העלילתית נדמה שפשוט אינם מוכשרים דיים כדי לקחת חלק בשינוי המציאות שיצר בחייו ושהותיר אחריו. לכאורה, כל שלושת הבנים הללו, דור אחרי דור, עוסקים בעיצוב ובשינוי תודעת המונים: האחד ממונה על החינוך, בנו עורך בכלי תקשורת מרכזי, נכדו סוחר סמים. למעשה, וכפי שמתגלה והולך, "אין להם את זה". כמה שהבנים הללו לא ינסו, הם אינם יכולים להשתחרר מלפיתת האבות. ובעיסוקיהם, ככל שאלה שונים זה מזה, אין להם כל השפעה ממשית על המציאות, שמבחינתם מתגלה כחונקת ומעכבת.

כך, שלושת הגברים הללו ממשיכים להסתופף בצלו של האב המת, ואינם מצליחים להיות לאבות. בוודאי שלא לאבות סמליים, למנהיגים. מנחם, גם כאשר הוא ניצב בעמדות מפתח, היו אלו עמדות ביצוע ולא עמדות קבלת החלטות. לאחר מות פטרונו לא התרחש האירוע הטבעי מבחינתו והוא לא נקרא לשבת בכסאו, גם שנים לאחר מכן. בנו יואב ייסד את עיתון הימין הדתי ביחד עם העיתונאית המיתולוגית מאירה ורשביאק, רק כדי לגלות שגם היא לא מפסיקה לראות בו את בנו הלא מוכשר מספיק של העסקן האפרורי, מותירה לו את תפקיד "עורך המשנה", ממשיכה לערוך בברוטליות את מאמריו ולהתערב בהחלטותיו. למעשה הוא נותר רק שחקן משנה בפרויקט הדגל החדש של התנועה הדתית-לאומית. אפילו הנכד איתן, החתרני והפרוע ביותר בתפקודו כלפי המציאות, למעשה יוצר בה טלטלה מינורית בלבד, שאין לה השפעה שחורגת מזו הפנים-משפחתית.

לא רק כאבות סמליים נכשלים מנחם ויואב לאופר. גם כאבות ממשיים הם רחוקים מלתפקד באופן מוצלח. יואב מתייחס אל אביו מנחם כאל העסקן הטרחן והאפרורי שהוא, שלא עסק באמת בגידולו ובחינוכו. איתן, הבן והנכד, בכלל ויתר על כל סוג של קשר עם הוריו, וגם ויתר לחלוטין אפילו על מראית עין של נאמנות לעולם הערכים שלהם (בואו נאמר שבתא המטען של האופנוע של איתן, לצד הסמים וחבילות השטרות, נראה שאין כל כך מקום לכיפה מקופלת). שני הבנים הללו גם יזכו במהלך העלילה להטיח באבותיהם את מה שהם חושבים על תפקודם האבהי.

ובכל זאת יש מי שבכל הסיפור הזה לוקח על עצמו תפקיד משפיע. תפקיד של אב שאינו מעצב סדר אך מסרס ומחריד וגם מגונן ומציל. שומר הסף וסוכנו המרכזי של שימור הסדר הסמלי. תרצו, מעין אב דמיוני. והאב הזה מתגלם בדמותה של מאירה ורשביאק. ורשביאק, העיתונאית הבכירה שהייתה למייסדת ועורכת כלי התקשורת המרכזי של הציונות הדתית, מתוארת כבת אצולה של ממש. אביה המנוח היה מנהיג המפלגה הקשיש שהודח בבושת פנים על ידי יואל פריש. היא גם אלמנתו של מי שהוביל, לצד יואל פריש, את חוגי ההתחדשות של המפלגה בראשית שנות השבעים. לעומת הגברים למשפחת לאופר, הגברת ורשביאק לבית געתון אינה רואה את עצמה כיורשת פוטנציאלית של יואל פריש. ככל הנראה לא הוא ולא מי משותפיו מתפקדים מבחינתה כ"אב סמלי". כאשר היא מדברת על מערכת הערכים שעליה יש לשמור היא מדברת במונחים א-פרסונאליים, כגון, "השפה שלנו" או "ערכי התנועה". היא אינה מתביישת לעשות שימוש בבמה התקשורתית שבשליטתה כדי לרומם ולהשפיל את מי שהיא תופסת כיריבים פוליטיים של אותם הערכים. ורשביאק לא תירש את האב הסמלי, כי היא מסתפקת בעמדה אחרת: להיות זאת שתקבע מי יירש אותו.

האם מצאתי בספרו של הורוביץ משהו מן הדרמה של אבי וסבי? התשובה היא שכן, אך לא באופן שחשבתי בתחילה. הדרמה ברומן הזה אינה של כיפות מקופלות שיוצאות מתא הכפפות מפאת יראת אב. זוהי דרמה נפוצה הרבה יותר, מוכרת הרבה יותר וגם עתיקה הרבה יותר. הטרגדיה של הבנים שאינם מסוגלים למלא בעצמם את החלל שאביהם הותיר אחריו, ומנגד, גם לא לעצב לעצמם חלל לפי מידותיהם. הטיפול המרתק של הורוביץ בטרגדיה זו הוא עוד הוכחה לנצחיותה.

ד״ר דודו רוטמן, החוג לספרות עברית והתכנית לפולקלור ותרבות עממית, האוניברסיטה העברית בירושלים.

202 צפיות

פוסטים אחרונים

הצג הכול