מולדת במִלים: תחנות בספרות העברית, אבנר הולצמן, כרמל, 606 עמודים, 2024.
אבנר הולצמן הוא אפוא חוליה מרכזית בשושלת החוקרים שסללו את דרך המלך של המחקר של הספרות העברית החדשה. ברם־אולם, התבוננות לא משוחדת בפירות העבודה שלו, גם ב"ספר לקט" כמו זה שלפנינו, תגלה "סטיות" מהדרך הראשה; כלומר, מכתיבת קורותיה של הספרות העברית החדשה בהיטל לאומי ציוני אורתודוכסי.
יגאל שוורץ
דברים שנאמרו בערב לכבוד חוקר הספרות פרופ' אבנר הולצמן באוניברסיטת בן-גוריון בנגב ב־7.1.25.
א.
ספרי המחקר הרבים שכתב אבנר הולצמן מצטרפים לקורפוס מונומנטלי. הם נחלקים לארבע סוגות : א. ספרי נושא, למשל, ספריו על הספרות והאמנות הפלסטית. ב. מונוגרפיות, המונוגרפיה בהמשכים על מיכה יוסף ברדיצ'בסקי, והמונוגרפיות על חיים נחמן ביאליק, על חנוך ברטוב ועוד. ג. עיון בספרות העברית בתקופות תחומות, ועיון בפועלם של חוקרים מסוימים, למשל, הסיפור העברי בראשית המאה העשרים והספר עין בעין ד. ספרי לקט, הכוללים מאמרים, מסות ורשימות ביקורת, המסכמים תקופה מסוימת בעבודתו של החוקר, שהחליט לכנס יחד כמה מחיבוריו הקטנים יותר, שאותם כתב במקביל לחיבוריו הגדולים, ולתת לקורא לטעום מן הבציר של התקופה הזאת. ספרים מסוג זה הם; אהבות ציון; עד הלום ומולדת במִלים. ליבול העצום הזה נוסף ספר שעיקרו רשימות ביקורת: מפת דרכים, והספר המחקרי־ביוגרפי המרתק תמונה לנגד עיני.
במסגרת הזאת אני מבקש לדבר על ספרו האחרון של הולצמן, מולדת במִלים: תחנות בספרות העברית, או ליתר דיוק, על החוקר אבנר הולצמן, דרך עיון בספר הזה. בחרתי בספר הזה משתי סיבות. ראשית, משום שהוא האחרון של מחברו – כמובן, רק לפי שעה – וצריך לחגוג את צאתו לאור. שנית, משום שאני רוצה "להוכיח" שגם ספרי הלקט של הולצמן, הבנויים יחסית בקומופוזיציה חופשית – שהרי מדובר באנתולוגיות היברידיות – מעידים, כמאה עדים, הן על עיקרי תפיסתו של הולצמן ביחס למעמדו ולתפקידו של חוקר ספרות עברית מודרנית והן על כמיהותיו ומצוקותיו.
הספר שלפנינו, מולדת במִלים: תחנות בספרות העברית, כולל עשרות חיבורים, שמנעד ההתייחסות הכרונולוגית שלהם זהה למנעד ההתייחסות הכרונולוגית של הספרות העברית החדשה כולה. הוא מתחיל בעיון מחדש באותה "פרשה מסעירה", כהגדרתו של הולצמן למלחמה הספרותית בין החרדים למשכילים שהתחוללה בזירה הציבורית ברוסיה בסוף שנות השישים ובתחילת שנות השבעים במאה ה־19 והוא מסתיים, כרונולוגית, בספרה של סלעית שחף פולג, עד שהגשם יחזור, שראה אור ב־2021.
היריעה הרחבה והמגוונת בספר הזה, המצטרפת ליריעות הרחבות והמגוונות שהולצמן פרס לפנינו בספרי המחקר הקודמים שלו, משקפת את ההיכרות האינטימית שלו עם קורפוס ספרותי עצום. לכך מתווספת תמיד היכרות קרובה של ההקשרים החברתיים־תרבותיים וההיסטוריים־פוליטיים שבהם נוצרו כל חטיבות הקורפוס הזה, ותדיר גם היכרות קרובה עם קורות החיים של הסופרים ההוגים, המבקרים וההיסטוריוגרפים שקדמו לו ובני זמנו. את הידע העצום הזה מסדר הולצמן בכתביו ומגיש אותו לקוראיו, דבר דבור על אופניו. רוחב היריעה שלו, סגולתו לסמן תהליכים מרכזיים, כישרון המיון והסיווג הפנומנלי שלו ושפתו המחקרית הבהירה והמדויקת; כל אלה עושים את אבנר הולצמן למדריך הבכיר, המוסמך והבהיר ביותר בדרכיה של הספרות העברית החדשה.
זאת ועוד, ברי לכל קורא בכתביו של הולצמן שהוא מתייחס לכתיבת ההיסטוריה של הספרות העברית כמשימה מקצועית, אבל, גם, ונדמה שבעיקר, כשליחות לאומית. בכך הוא ממשיך את מורשתם של מוריו הגדולים ובראשם גרשון שקד ונורית גוברין. מבחינתו, כמו מבחינתם, כתיבת קורותיה של הספרות העברית כספרות לאומית המתפתחת בערוץ מרכזי אחד – זה הציוני – היא משימה חיונית לשרידותה של האומה.
ב.
אבנר הולצמן הוא אפוא חוליה מרכזית בשושלת החוקרים שסללו את דרך המלך של המחקר של הספרות העברית החדשה. ברם־אולם, העובדה הזו, שהיא, בין השאר, תוצאה של פרקטיקה קפדנית וזהירה, נטולת שמץ של "עד שקמתי" ושל התייחסות עיקשת לכל תרומה של חוקר ומבקר, מרכזי או שולי; העובדה הזו כשלעצמה, אינה מהווה ראייה ניצחת לכך שהולצמן הולך תמיד בתלם. התבוננות לא משוחדת בפירות העבודה שלו, גם ב"ספר לקט" כמו זה שלפנינו, תגלה "סטיות" מהדרך הראשה; כלומר, מכתיבת קורותיה של הספרות העברית החדשה בהיטל לאומי ציוני אורתודוכסי.
הפאראטקסט של מולדת במִלים, משמע, כל הרכיבים של הספר המקדימים את פרקי הספר או מופיעים אחריהם, מציבים לנו תמרור שעליו כתוב באותיות של קידוש לבנה: שימו לב אתם עולים לדרך המלך, לאוטוסטרדה הראשית, בטריטוריית המחקר של הספרות העברית החדשה. כך עולה כבר מהצילום המוצב על חזית העטיפה. זהו צילום קבוצתי של חמישה מראשי המדברים בספרותנו – והוא מאותת לנו שזה עתה אנו נכנסים להיכל התהילה של הספרות העברית החדשה. האיתות הזה מקבל יתר תוקף כאשר נזכרים בסדרת הצילומים הקבוצתיים, המקבילים, המעטרים את חמשת הכרכים שבהם תיאר גרשון שקד את הספרות העברית החדשה, ונדמה שספרו של הולצמן ממשיכם. צילום מקביל, קטן יותר, של קבוצת יוצרים ידועים מופיע על גב הספר, ומחזק את הדימוי של ספר – אגב, עב־כרס, עוד פרט המשדר נכבדות – כהולך בדרך הראשה. כך עולה גם מכותרת הספר, מכותרת המשנה, ומהדברים שכתובים על גב הספר.
שם הספר, "מולדת במילים", מתכתב עם אחד ממשפטי הדגל של העוסקים בספרות העברית החדשה, ומשמש להם כמן "נתון מוכח" לחשיבות המשך קיומו של התחום.
בין הספרות העברית החדשה לבין הלאומיות היהודית המודרנית קיים אפוא, לדעת אבנר הולצמן, קשר גורדי. זהו קשר העובר מדור לדור, מאב לבן, על פי ההיגיון של מסכת אבות: "משה קיבל תורה מסיני, ומסרה ליהושע, ויהושע לזקנים, וזקנים לנביאים, ונביאים מסרוה לאנשי כנסת גדולה", והלאה. כל אחד מהשליחים הללו ומהסופרים והמבקרים והחוקרים שבאו אחריהם מוסיפים עוד פרק ועוד פרק לסיפור העלילה הזה – מודל התפתחותי טלאולוגי, המשמש גם את הולצמן, על פי עדותו, בבניית ספרו: "עשרות המאמרים והרשימות המכונסים בספר מולדת במִלים מצטרפים לסיפור עלילה מופלא. הם מגוללים את תולדותיה של הספרות העברית מאמצע המאה התשע עשרה ועד ימינו [...]".
זה הזמן לשאול כמה שאלות: השאלה הראשונה היא: האם הולצמן עומד בהתחייבותו? האם באמת "עשרות המאמרים והרשימות המכונסים בספר מולדת במִלים מצטרפים לסיפור עלילה מופלא [אחד]"? התשובה היא, בסך הכול כן, אבל לא לגמרי. השאלה השנייה היא האם הולצמן יודע שכל "עשרות המאמרים והרשימות המכונסים בספר מולדת במִלים [אינם] מצטרפים לסיפור עלילה מופלא [אחד]"? התשובה היא, אני חושב שכן. מה מביא אותי לחשוב כך? המשפט הבא מגב הספר, שלא מתיישב לגמרי עם קטע הפתיחה שלו: "הספר בכללותו הוא דיוקן רב־צדדי של ספרות שנעשתה צלם פניה של אומה ורכיב חיוני בזהותה". מדוע אני טוען שהמשפט הזה לא מתיישב לגמרי עם קטע הפתיחה של הגב? משום שדיוקן, ואפילו יהא רב־צדדי, הוא ז'אנר ספרותי המוביל לפואטיקה נבדלת מזו שאליה מוביל סיפור עלילה. כידוע, סיפור עלילה מונע על ידי מוטיבציה מרכזית אחת (בהקשר שלנו ציונית – כך, אגב, עולה גם מהחלוקה הציונית־אורתודוכסית של פרקי הספר לשני חלקים: החלק הראשון: "בגולה" והחלק שני: "בארץ"). עיקרו של סיפור עלילה הוא תנועה בזמן, תחנות, מעברים, המשכיות. לעומת זאת, דיוקן הוא תוצר אמנותי מרחבי וסטטי, והיה ומתרחשת בהקשרו תנועה בזמן, היא תנועה סביבו, תנועתם של הצופים בו מצדדיו.
ואכן כשאני קורא את הספר הזה, המשקף מן הבחינה הזאת את כל מפעלו של הולצמן, איני יכול שלא להבחין באתרים שסיפור העלילה הופך בהם לדיוקן. האתרים האלה מרתקים אותי במיוחד. וברשותכם, אני רוצה לשפוך מעט אור על שניים מהם.
האתר הראשון הוא הדיוקן הרב־צדדי שהולצמן חוזר ומצייר, מוסיף לו נדבך ועוד נדבך ברבים מספריו. אני מתכוון, כמובן, לדיוקן של מיכה יוסף ברדצ'בסקי. ברדיצ'בסקי, שהולצמן הוא החוקר החשוב והמובהק ביותר שלו, משמש צומת מרכזי בעולמו ההגותי־ספרותי, וזו, אי אפשר שלא לשים לב לכך, תופעה מרתקת, בעיקר כאשר מתבוננים בה בהקשר ההיסטוריוגרפי שלנו; קרי, של סיפור העלילה הציוני שהולצמן דבק בו.
כדי להבהיר את הטיעון שלי כאן, אני מבקש להשוות, לרגע, בין סופר הצומת של הולצמן לבין מי שמורנו ורבנו המשותף גרשון שקד הכתיר כסופר הצומת: שמואל יוסף עגנון. הבחירה של שקד, צריך להודות, לפחות מכמה מהבחינות המרכזיות לסיפור העלילה שלנו, נראית כמעט מושלמת. לא קשה לראות בכתבי עגנון פרשת דרכים שבה נפגשים ונבחנים צירים ראשיים בסיפור העלילה הציוני: הזיקה בין ספרות ואידיאולוגיה, הזיקה בין הגולה לבין ארץ ישראל, הזיקה בין דתיות לחילוניות, בין פועלים לפקידים, וכל כיוצא באלה. והנה, אבנר הולצמן, שהוא כאמור חוקר זהיר, שאינו ממהר לפסול את קביעות רבותיו, פסל את הבחירה הזאת ודבק במיכה יוסף ברדיצ'בסקי, המורד הגדול בסיפור העלילה שלנו, "האחר" של הספרות העברית החדשה. מדוע?
אני יכול לחשוב על שתי סיבות. אחת מתודולוגית והשנייה פסיכולוגית או מנטלית. הסיבה הראשונה היא, אולי, ש"אופייה רב־הסתירות והתמורות" של מחשבתו של ברדיצ'בסקי נראית להולצמן מתאימה, כמו כפפה ליד, להתפרצות הוולקנית של הספרות העברית החדשה על סף המאה ה־20, שאז דווקא, כך נראה שהולצמן סבור – בדומה לבנימין הרושובסקי – התרחש השלב המכריע בקוממיות של הספרות העברית החדשה. הסיבה השנייה היא, ואני נכנס כאן לאזור ממוקש, שהעיסוק בברדיצ'בסקי מאפשר להולצמן להיפטר לרגעים מאדרת האחריות של מי שחש מופקד על שמירת המשכיותו ותקינותו של סיפור העלילה (הציוני), מופלא ככל שיהיה, וללכת אחרי "הקרע שבלב". שכן, כך נראה לי, הסיפור הציוני־הבורגני של עגנון, ולמעשה גם של ביאליק – שגם לו הקדיש הולצמן לא מעט מאונו – אינם מלהיבים את נפשו כמו אש המרי והמרד ותעצומות היצר והאותנטיות העמוקה וחושפנותה הגמורה, המתגלות ביצירתו של מיכה יוסף.
האתר השני במולדת במִלים שסיפור העלילה הופך בו לדיוקן, שלא מתיישב עם סיפור העלילה הציוני ועם ההיגיון הפטריארכלי המניע אותו, הוא האפילוג המדהים של הספר. אבנר הולצמן בחר לחתום את הספר במסה ששמה "אבשלום בני בני". במסה היפהפייה הזו הוא דן בציור של רמברנדט ששמו המקובל הוא "דוד נפרד מיונתן", אך הוא עוסק, כדברי הולצמן, בפגישת ההתפייסות של דוד עם בנו אבשלום בשובו מגשור.
השאלה המתחייבת כאן היא: מה טעם בחר הולצמן לחתום את הספר מולדת במִלים: תחנות בספרות העברית בדיון בציור של צייר הולנדי בן המאה ה־17? הולצמן לא מספק לנו תשובה לשאלה הזאת אבל רומז לה בהתייחסותו למה שלהבנתו הניע את רמברנדט לצייר את הסצנה הזו: "נראה כי רמברנדט חש והבין, שרגע הפגישה בין דוד ואבשלום חשוב יותר מכל אפיזודה אחרת, למרות אופיו המאופק, משום שזהו המקום היחיד שבו נמסר על מגע גופני בין השניים – 'ויישק המלך לאבשלום', ובזה הוא מבטא את תמציתו העמוקה של הסיפור. שהרי אם נקלף מו הסיפור את רבדיו החיצוניים ונבקיע אל מעבר לסדרת הפעולות המרכיבה אותו [...] יוותר בידינו גרעינו האנושי החי: פרשת אהבתו העצומה של אב לבנו, ששום מעשה תועבה של הבן אינו יכול לערערה או לפגום בה [...] אהבת אב חסרת תנאים זו, שהועמדה במבחנים קשים, היא המנמקת את שרשרת פעולותיו ותגובותיו במהלך הסיפור, והיא [גם, שימו לב – י.ש.] חוליית הקשר העזה ביותר בין עלילת הדמים הרחוקה ההיא לביננו כיום".
אין לי ספק שלמסה הזו יש עוגן ביוגרפי, אבל זה, כפי שאומר מנדלי מוכר ספרים, אינו מענייני. מה שכן מענייני הוא הניסיון להבין מה טעם בחר הולצמן לסיים את ספרו הגדול במסה שהיא, לפחות למראית העין, נטולת קשר למסע התחנות ההיסטורי המסודר שלו. ובכן, לדעתי, הטעם הוא כפול. ראשית, כמו ב"מקרה" ברדיצ'בסקי, הולצמן מזכיר לנו שלספרות, בדיוק כמו לחיים, אין קיום בלי ליבידו. ושנית, להולצמן נראה חיוני לחתום את הספר ב"חוק האב" שלו, שהוא, כמו אצל אלתרמן, יסוד עולם שאי אפשר לערערו.
ברם־אולם, צריך לשים לב להקשר. שהרי "חוק האב" הזה, המדגיש את תפקידו וחובתו של האב, מוצג בסיומו של ספר היסטוריוגרפי, שכל כולו מבוסס על "חוק האב" מהכיוון ההפוך, מכיוון הבנים המחויבים למורשת אבותיהם. להתנגשות הזו יש, קרוב לוודאי מקורות ביוגרפיים, שאף הם אינם מענייני. ואולם, לענייננו חובה לומר שההתנגשות הזו מרעידה את אמות הסיפים של המחקר המפואר הזה. כך, משום שהיא מעמידה סימן ספק ביחס לתקפותה של ליבת האתוס של הנרטיב הלאומי־ציוני, ולמען האמת, ביחס לליבת האתוס של כל נרטיב שושלתי. וכך, לפחות לרגע, הופך סיפור העלילה שאחריו עקבנו באדיקות, לסיפור פואנטה, שמעמיד בספק את קשר חוק הרצף "הטבעי" בין אבות לבנים.
על סמך הדברים שאמרתי עד כה, אני מרשה לעצמי לציין, בזהירות המתבקשת מהאתיקה של חתן האירוע, שאבנר הולצמן הוא, לעניות דעתי, ההיסטוריון הציוני־המודרניסט הגדול האחרון. אמת נכוחה היא, שאבנר הולצמן אינו נוטש את משמרתו, וגם – כפי שאפשר ללמוד מכל פרק בספר, כולל האפילוג – אין סיכוי שהוא ייטוש אותה; ואולם, כשקוראים אותו אי אפשר שלא לחוש בסדקים המתגלעים בחומה שעליה הוא ניצב.
פרופ' יגאל שוורץ הוא ראש מכון הקשרים לחקר הספרות היהודית והישראלית. ספריו החדשים, ג'ק ואפון הפלא או למה אני מעריץ את האנגלים וגם החלילן מהמלין או סיפורם של אלה שנשארו מאחור ונתונים בנדידה, ראו אור בהוצאת פרדס.
Commenti