הנחש בא

שעת השקרנים, יערה שחורי, כתר-מודן, עורך: עודד וולקשטיין, 269 עמודים, 2022.


שעת השקרנים הוא רומן שמזמין קריאות רבות וחוזרת, רב-רבדיות. קריאה פסיכואנליטית, קריאה פנים-תרבותית העוסקת בעולם הספרות ובמקומן של נשים בקאנון העברי, וקריאה כרומן חניכה. אך אולי מתארת כאן שחורי נושא רחב יותר, החוצה את גבולות "רומן המשפחה" ומתמודד בעוצמה גדולה עם תיאור התהליך היצירתי.


שרי שביט


ברומן הרביעי שלה מתארת יערה שחורי שני אחים בוגרים שמתייתמים מאמם הסופרת ונזכרים באופן שבו גידלה אותם. בעידן העכשווי, שבו על הורים להוקיר את ילדיהם ולהצטיין במלאכת ההורות, ניצב שעת השקרנים כמראה מהופכת המציגה הורות נרקסיסטית בעלת ממדים אפלים של ניצול. הורות שאמנות הכתיבה קודמת לה.

ואולי נתחיל מהאירוע המחולל של שעת השקרנים. הסופרת אסיה אשל-בלוי הולכת לעולמה, ועדיין עושה לילדיה צרות. בחייה הייתה אישיות ידועה לציבור הקוראים הישראלי, אשר הישגיה וכן השערוריות סביב שמה השפיעו עמוקות על בני ביתה. אך דווקא במותה הסופרת נוכחת מתמיד; לפחות בליבם ובמחשבותיהם של שני ילדיה. יתומים בעשור הרביעי לחייהם, שמחזיקים את הפרידה הכואבת ממנה כישות בפני עצמה, מלוּוים בחברותיה הטובות המזדקנות ובאוסף מטריד של זיכרונות.

הפרידה מהאם מתוארת כאוסף מִקָטָעי ילדות ובגרות לא כרונולוגיים, אשר כרוכים זה בזה באופן הרמטי בחייהם העכשוויים של הגיבורים. מכאן שהיתמות מהאם "הגדולה מהחיים" מוגשת ברומן זה כחומר דביק וחי. מקור תוכן מסוכן שממנו נולדים סיפורים.

גם ברומן זה כמו באלו שקדמו לו וזכו לשבחים רבים (אקווריום, שנות העשרים) מצליחה יערה שחורי להפגין שליטה עמוקה בתיאור מערכות יחסים מורכבות. מערכות יחסים בין אח ואחות נטולי הורים, וביחס של שניהם, ביחד ולחוד, למות האם המנוחה. אך מעל כל אלו עומדת מערכת היחסים, השקופה כמעט, בין אנשים שהיו ילדים של מישהו, וכעת מפתחים זהות חדשה כבוגרים אחראיים. בין השקר הנפשי שתחתיו גדלו, לבין האמת הנוקבת שמציפה אותם עכשיו. הם מבוגרים.

לצד פרסומי רבי מכר חובקי עולם, התבטאויות אקסצנטריות ואינספור שערוריות ורומנים שנקשרו בשמה (ביניהם מערכת יחסים מסתורית עם הסופר ז'ורז' פרק) הסופרת אסיה אשל-בלוי השתמשה בילדיה כמקור להשראה שאותו הנציחה שוב ושוב בספריה – אם כנער ונערה הנמלטים מפני הנאצים, ואם בסיפור ילדים אפל שבו הם מככבים ולו סוף אכזרי ומלא מסתורין. בסצנה מכוננת ברומן שואלת האם הכותבת את ילדיה מה ירצו להיות כשיהיו גדולים, ומבקשת מהם לדייק בתשובה. אך הסופרת אינה באמת מתעניינת ברצונות הילדים ובהתפתחותם האישית. הדבר היחיד שמעניין אותה הוא כיצד תשובותיהם יועילו לסיפוריה המומצאים.

לא בכדי בחרה שחורי לקרוא לדמויות הספר בשמות התנ"כיים אדם וחווה. ילדיה של הסופרת מייצגים את הילדים הראשונים בגן העדן הפרטי שלה, עולם פנטסטי שבו היא בעלת השליטה היחידה. אך בעבור אדם וחווה מדובר בגהינום ארצי שקט ומכובד, גהינום של אנשי רוח מרוכזים בעצמם. גהינום נרקסיסטי.

מצדה של האם, שני ילדיה מושלמים להשראה, אך פגומים בחיים עצמם: "כשהיו ילדים שניהם חשבו שכישרונם ייחד אותם. הכישרון היה כמו אור שנבע מהם, כמו האד שמציף את המוצרים כשפותחים את המקרר, חשמלי ולבן" (עמ' 51). אך במקום אחר ברומן מוטחת בפניהם המציאות עצמה: "הם היו נער ונערה, ועל כן למבוגרים ביותר שאימם כתבה אותם אי פעם" (עמ' 76).

אך שחורי בשעת השקרנים לא מסתפקת בכתיבה על ילדים מצולקים נפשית. הכוויות עצמן מתקיימות ממש על גבי עורם של הגיבורים, ברגע שבו הסופרת מעזה לבקש מילדיה לשרוף – במעין משחק אומץ אלים – את פלומת השיער שעל זרועותיהם. ברגעים אחרים ברומן שני האחים משרתים את חייה הבוהמיינים של האם. אדם מנגן לאורחים הפוקדים את הבית וחווה שרה בפניהם. אך בגיל שלושים פלוס, כשאביהם אינו נוכח בחייהם ואמם הולכת לעולמה, אותה ילדות שכמו שכחו ממנה מאיימת לטרוף את חייהם הבוגרים. אדם נודד בעולם, מסובך בבעיות כלכליות ומתקשה להתחייב לאחרים ולהכות שורש. חווה היא אם לילד קטן שמתמודדת עם קשיי ההורות ועם משבר עכשווי בנישואין.

ההתבוננות באם, על כל סתירותיה ופגמיה, בלי הסתרות או מיתיזציה רומנטית, מתוארת בספר זה ביד אמן: "האם הביטה בבת, והאחרונה הביטה בכתב ידה של האם בעקימת מצח. אבל שום מבט לא הקנה להן דעת זו על זו. אסיה הסתכלה בילדתה מבעד לעדשת הזמנים כולם. מערבת עתיק בחדש. לו הייתה חווה צריכה לנחש, הייתה אומרת שאימה הסתכלה בה וחשבה על ילדות מתות" (עמ' 91).

לקראת סוף חייה נתבעת אסיה אשל-בלוי על ידי שני סטודנטים שלמדו אצלה, בטענה שגנבה מהם סיפור. הגנבה לכאורה מכתימה את שמה של הסופרת ואת יצירותיה, וגוררת מסע נקמה שעורכים הסופרים שהקיפו אותה ורק חיכו לראות מתי תיפול.

אך שעת השקרנים אינו כתב אשמה המוגש לסופרת החיה-מתה. בעידן הנוכחי, שבו הורים מחויבים להקדיש את חייהם ומלוא משאביהם בעבור גידול הדור הבא, מציגה לנו יערה שחורי דמות של סופרת שאינה חשה כל אשמה בשל העובדה שהזניחה את ילדיה או גנבה מאחרים סיפורים. יש לה הצדקה לכך. הרי היא אמנית.

שעת השקרנים אינו רומן רב עלילות ותפניות, אינו כרונולוגי בסדר הסצנות המובאות בו, ואינו מממש הבטחה לרומן המניע סט פעולות עם התחלה אמצע וסוף. אך הוא בהחלט הוא רומן שמזמין קריאות רבות וחוזרת, רב-רבדיות. קריאה פסיכואנליטית, קריאה פנים תרבותית העוסקת בעולם הספרות ובמקומן של נשים בקאנון העברי, וקריאה כרומן חניכה המציג את עולמם הנפשי של הבת חווה או הבן אדם. אך אולי מתארת כאן שחורי נושא רחב יותר, החוצה את גבולות "רומן המשפחה" ומתמודד בעוצמה גדולה עם תיאור התהליך היצירתי.

כד מהודר ובתוכו אפרה של האם המתה פותח וסוגר את עלילת הספר. מכאן שמותה של האם עשוי להיות משול לתהליך הכתיבה. אפר של אישה כותבת שהקדישה את חייה ליצירה באופן טוטאלי. אחריה נשארו רק הסיפורים עליה, והספרים שכתבה. אותם סיפורים וספרים עשויים לעשות חסד עם העבר, או לחלופין להקשות עליו. כל מה שנותר כעת הוא לכתוב סיפור חדש.

 

שרי שביט היא סופרת, משוררת ועורכת.



180 צפיות

פוסטים אחרונים

הצג הכול