ההתחלה של כל הדברים, יניב איצקוביץ', כתר, 383 עמ', 2024.
אולי בעקבות אדורנו וארנדט, ספרו של איצקוביץ' נשען על הידיעה כי במקרים של טראומה המשאלה לנוע בעקבות הזיכרון אל אותה נקודה מדומיינת שכל הדברים החלו בה ומשם לטוות סיפור קוהרנטי היא בלתי אפשרית.
חיים וייס
יש דבר מה מעורר חוסר שקט ברומן החדש של יניב איצקוביץ'. לכאורה זה רומן מסע המתאר את שובם של שלושה חברי ילדות לעיירת ילדותם בהונגריה, בראשית העשור השמיני לחייהם. השלושה נפוצו לכל עבר לאחר זוועות השואה, ורגע לפני זכייתו של אחד מהם בפרס נובל לשלום, רעיו כופים עליו מסע ל"התחלה של כל הדברים", כשמו של הרומן.
אלא שאין מדובר בטיול שורשים תמים של שלושה גברים מזדקנים המבקשים לשוב בפעם האחרונה לעיירת הולדתם. לכל אחד מהם סיבות שונות וסותרות להשתתפותו במסע (נקמה, בריחה מהחוק, אהבה ופגישה מחודשת עם עורכת) והרומן כבר מראשיתו תזזיתי וחסר מנוח. הוא קופץ מעניין לעניין, מתאר משהו בראשית הספר, למשל התאבדותו של עופרי השתקן ויפה התואר, אבל מנמק את מעשה ההתאבדות רק מאתיים עמודים לאחר מכן. כל הדמויות ברומן קרועות, חלקיות, ובעיקר מתנגדות לקוהרנטיות עלילתית, ומערכת הזיקות בין מעשים לתוצאות אינה צפויה. אם לסכם את הדברים במילותיה של טוני, אחת מגיבורות הרומן ומושא אהבתם של כל הגברים העומדים במרכזו, הרי שברומן, כמו בחיים, "אף אחד לא יודע מה מחבר בין בני אדם וגם אף אחד לא יודע מה קורע אותם לגזרים" (עמ' 89). זהו רומן בו איצקוביץ' מבקש, בשונה מספריו הקודמים, לבחון את מערכת היחסים הטעונה שבין היסטוריה, זיכרון וטראומה לא רק דרך תוכנו של הרומן, אלא בראש ובראשונה דרך המבנה הלא שגרתי שלו.
כדי לערוך את אותה בחינה ברא איצקוביץ' שני ספרים שכל אחד מהם מציע מודל מהופך להתמודדות עם טראומה. הראשון הוא הרומן הממשי שלפנינו, ההתחלה של כל הדברים. השני, הטמון בין דפיו של הראשון, הוא יצירה בדיונית – ספרו האוטוביוגרפי של הגיבור אלישע שטרן "עדות", שהקנה לו תהילת עולם והפך אותו לקול המוכר ביותר של דור שורדי השואה. יש לומר ש"עדות" עצמו מכיל בתוכו שני ספרים, אותו עצמו ואת הנוסח שקדם לו שנקרא "חשכת הימים", טקסט ישיר, גולמי ובוטה שפורסם באסופת עדויות נשכחת שנערכה מיד לאחר השואה, ושאת דבר קיומו ניסה שטרן להעלים ככל יכולתו עם עלייתו למעמד המחייב של גדול סופרי השואה.
ספרו של שטרן "עדות" פורסם, כך נמסר לנו, בשנת 1962. לאחר שנים שהוא שוטט בהן עני ורעב ברחובות פריז והתפרנס פה ושם, בדוחק רב, מכתבות עיתונאיות חסרות חשיבות, הוא פגש את הסופר המהולל, חתן פרס נובל בעצמו, הווארד ג'יימס, שזיהה את הפוטנציאל הטמון בשטרן הצעיר והרעב והציע לו שיכתוב את סיפורו, והוא, ג'יימס, יערוך אותו ויגייס את מעמדו הרם כדי לפרסמו. אלא שזו עסקה שיש בה יסוד פאוסטיאני מפתה ומסוכן. מה שאותו עורך שטני מציע לשטרן הוא תהילת עולם תמורת ויתור או לפחות ריכוך משמעותי של הטראומה והמרתה בסיפור קוהרנטי ואחדותי המייצר איזון נכון בין טראומה להתגברות. וכך אומר ג'יימס לשטרן בפגישת העריכה הראשונה שלהם: "האם אתה רוצה לספר סיפור שכולו תוכחה וזעם כלפי הרוע, או שאולי תרצה להתעלות לכדי סיפור אנושי, הומניסטי, אוניברסלי, שכל אדם יוכל להזדהות איתו? סיפור של קושי, אבל גם של התגברות. של תהום אבל גם של התרוממות. של סבל, אבל גם של אמונה". ואותו עורך ממשיך ושואל "[...] אולי אתה רוצה שכל העולם ירגיש אשמה? אפילו אשתי ראתה את המסכנים האלה בתחנת הרכבת אוסטרליץ, ומלבד להתייפח לא עשתה דבר. אז אולי כל מי שחי בתקופה ההיא היה אשם, אולי גם אני אשם" (עמ' 296). בנקודה זו שטרן אמור היה לענות לו כהאי לישנא: "כן זה בדיוק מה שאני רוצה, שכל העולם ירגיש רע, שכל העולם ירגיש אשם", ובכך להציל את חייו ואת מוסריותו ככותב. אלא שהוא היה רעב ועל השולחן היה אוכל מצוין, והוא זיהה את התהילה הממתינה לו מעבר לפינה ואמר בדיוק את מה שג'יימס ציפה ממנו לומר: "לא לא, נדרך שטרן, זה בהחלט לא מה שאני רוצה להגיד" (שם). בדיוק ברגע הזה מכר שטרן את נשמתו לאותו עורך־שטן מהולל, ויתר על הלוז של הסיפור, על היסוד הטראומטי והכאוטי שבו, ותחת זאת הציע לקוראים עלילת מוסר נוחה לקריאה הפוטרת את ג'יימס ואת אשתו המתייפחת מחשבון נפש של ממש ומאפשרת להם לקום מהכורסה בקלות לאחר קריאת הספר, לנגב דמעה או שתיים ולהמשיך בחייהם כשהם מטוהרים ונקיים מרגשות אשם.
אל מול הרומן המדומיין של שטרן, רומן שיקנה לו תהילת עולם במחיר הנורא של בגידה בשליחותו הספרותית, הרומן הממשי של יניב ההתחלה של כל הדברים מסרב להיכנע לאותו סם מאלחש ומסוכן של קוהרנטיות, של עלילה אחדותית, של דבר מה "כתוב היטב". גיבוריו נעים בעולם שבו הקשרים בין סיבה למסובב אינם נהירים ומובילים אותם כוחות גדולים וחזקים מהם. מי שמפענח לא פעם ולא פעמיים את המנגנונים הפנימיים של העלילה הוא אהרון אדלר, שמתוך שלל הדמויות המרכיבות את הרומן העשיר שלפנינו נדמה שהוא הקרוב ביותר לקולו של המספר עצמו. אהרון, דמות ספק ממשית ספק אגדתית, מעין מנדלי מוכר ספרים, משמש כמתווך של המנגנונים המפעילים את העלילה. וכך הוא אומר בשיחה עם ארווין שטרן, אביו טוב הלב והתמים של אלישע שטרן: "כל כך קשה לראות את הדברים כפי שהם, כל כך הרבה עומד בדרכנו אל האמת" (עמ' 232), ולכן, מכיוון שלאמת הגדולה, זו שביקש בנו של ארווין שטרן לכתוב בספרו "עדות", אי אפשר להגיע, הרי שאהרן מציע לוותר כליל על אותה עלילת־על היסטורית המבקשת לברוא סיפור מדומיין ומנחם של אסון והתגברות, ותחת זאת לצאת כליל אל מחוץ לזמן. וכך הוא אומר בהמשכה של אותה שיחה עם ארווין שטרן: "בלילות הקור אתחמם עם הספרים, אלך אחר דמויות ועלילות. אתעלה מעל היומיום אל תוך ההזיה. אהיה אני ולא אני. אהיה רבים. לא אהיה בכלל" (עמ' 223).
אולי בעקבות אדורנו וארנדט, ספרו של איצקוביץ' נשען על הידיעה כי במקרים של טראומה המשאלה לנוע בעקבות הזיכרון אל אותה נקודה מדומיינת שכל הדברים החלו בה ומשם לטוות סיפור קוהרנטי היא בלתי אפשרית. הטראומה מטבעה מכוננת זיכרון מגומגם, רווי שתיקות וחורים, זיכרון שאינו מאפשר את מימושה של הפנטזיה לסיפור אחדותי והרמוני בעל ראשית, אמצע ואחרית. עמוס גולדברג בספרו טראומה בגוף ראשון מסביר עד כמה קשה עד בלתי אפשרית היא הכתיבה בצילה של טראומה: "את כוחו של 'סיפור החיים' לשמר את זהותו הייחודית והאנושית של האדם מפוררים האירועים הטראומטיים הקיצוניים עד שנדמה שהסיפור קורס, ויחד איתו גם האדם המספר" (עמ' 13). הוא ממשיך וטוען כי "ההווה של הטראומה אינו אלא שכחה יסודית חסרת תוכן חיובי ומשום כך חותרת הטראומה תחת התבנית הנרטיבית. היא מאופיינת פעמים רבות בכפיית חזרה המנסה לשוב ולמלא פעם אחר פעם חלל ריק שאינו יכול להתמלא" (עמ' 83).
ההתחלה של כל הדברים הוא רומן שלא רק תוכנו אלא בראש ובראשונה מבנהו מבקש לכתוב את הטראומה מבלי להתעלם מאותו חלל ריק שאינו יכול להתמלא. התוצאה היא רומן מורכב ומאתגר לקריאה המממש את אחד מתפקידה החשובים של הספרות: לערער על המשאלה לסיפור אחיד והרמוני ולהמירו בשברי סיפורים כואבים וסותרים שאינם מתאחים לכלל דבר מה שלם.
פרופ' חיים וייס הוא מרצה במחלקה לספרות עברית באוניברסיטת בן גוריון בנגב ועורך שותף של כתב העת "פנס".
Comments