"להקים גדר בראש הצוק, במקום להכין אמבולנס לרגליי הצוק"*

דוקטור, בוא אצלי, מירה מגן, עורך: יגאל שוורץ, כנרת זמורה דביר, 256 עמודים, 2025.

הקריאה ברומן מחקה את ההמתנה בבית החולים. אין דרמה פתאומית או סוף ברור, אלא רגעים של שקט וצירופי מקרים. הקורא צריך להתאזר בסבלנות, להתרגל לקצב איטי ולקבל את העובדה שלא תמיד יש תשובות.

מורן פרי

במקום מבוא, להלן שני רישומים סיעודיים ממשמרות לילה במחלקה פנימית מיומן בית חולים במרכז תל אביב:

החולה בן 76, אושפז עקב החמרה של אי ספיקת לב, מלווה בקשיי נשימה. בעל היסטוריה קרדיאלית, מספר צנתורים, השתלת קוצב לב ודיכאון. החולה עצמאי, נעזר במשקפי חמצן. אינו כאוב, נצפה ישן.

הדיווח הסיעודי במשמרת הלילה הבאה כלל תפנית:

בחצות קיבל החולה מנת אנטיביוטיקה. לאחר כשעה, הגיע נסער לעמדת האחיות ותהה מדוע נותק מהעירוי, צעק על האח וטען כי נשלח על ידי האיראנים לחסלו. בנוסף, איים להצית את המקום והציע לאח לממן עבורו טיסה לרוסיה. לאחר דיווח לרופא, נעתר לישון בחדרו, בליווי אחות.

מידת הפירוט בתיאור הזה חריגה בנוף הרישומים הסיעודיים. במציאות המחלקתית, שבה המוניטורים מצפצפים, ומסכיהם פרוסים במחלקה, אין זמן להכביר במילים, אלא בפעולות. לכן, במקום לכתוב שמטופלת קראה בשנתה לאם שנפטרה, יצוין כי הרופא עודכן על "חוסר שקט". תחת הדיווח העוסק בחולה שכאביו עזים, ידווח שהרופא עודכן לגבי הצורך בייעוץ ל"טיפול מקל סבל".

המתח בין התיעוד הסיעודי העובדתי לבין הסערה הרגשית הנחבאת בין שורותיו, עומד בליבת כתיבתה של מירה מגן. וברומן שלה דוקטור, בואי אצלי היא מגלה הבנה גם למתרחש במרווחים שבין שורות הפרוטוקולים הרפואיים. מגן, סופרת ואחות, כותבת מעמדת תצפית של משתתפת פעילה. היא אינה מתבוננת במרחב הרפואי, אלא חושפת את צפונותיו מתוך היכרות מעמיקה עם שפתו, סדריו, ובעיקר – עם שתיקותיו. סגנונה יכול להיחשב כ"פואטיקה של רחמים"; כתיבתה נינוחה, ויוצרת תודעה המורכבת משברי זיכרונות ושיחות, ונמנעת מסנסציה.

במרכז הרומן ניצבת דוקטור גליה, המטולוגית ששפתה המקצועית היא זו של הרפואה, אך תודעתה מאפיינת אחות. ביומנה המחלקתי היא מתעדת את הפעילות הרפואית – בדיקות, אבחנות וטיפולים – ולצד אלה, את חייה כרווקה החווה תחושת החמצה ומקפיאה את ביציותיה כדי להבטיח את האפשרות להקים משפחה. דמותה מגלמת את המתח בין המישור המקצועי למשפחתי, כשהיא מנהלת מערכת יחסים חסרת תשוקה עם עמיתה למחלקה, פרופ' ענר, ומתמודדת עם הדרמות שמחוללות אחיותיה, עטרה ותהילה.

אולם הדבר הבולט ברומן הוא דווקא המהלך הטקסטואלי־רעיוני שמגן מבצעת. כסופרת, מגן ממקמת את עצמה ביודעין בשולי הספרות הישראלית. יצירתה מתמקדת בדמויות נשיות הלכודות במלכודת השגרה, אך גם נאבקות באופן עצור בכמיהה לשחרור היצרים. גם הרומן הנוכחי נראה כטקסט סדור ושגרתי. יומנה של רופאה הנכתב לצד מאבקים משפחתיים, אישיים, שאין בהם דבר מפתיע או חריג: קשיי עבודה, משפחה, זוגיות ובדידות.

עם זאת, במבט ביקורתי אפשר אולי לזהות שהרומן הזה כן מבקש לחרוג מן הקווים הללו. שמו של הרומן מרפרר לקריאה המוכרת "אחות, בואי אצלי" מסיפורו של עגנון, "הרופא וגרושתו". הקריאה המשובצת בטקסט של עגנון כוללת התייחסות רומנטית, מקצועית ורפואית. בהחלפת ה"אחות" ב"דוקטור", מגן למעשה מבצעת היפוך בעיסוק בשדות הקליניים ובהיבט המגדרי. עגנון כתב קריאה שאינה נענית במלואה, ואילו מגן כותבת מענה המעמיק את העיסוק בפרדוקס המגדרי של תפקידי הנשים במערכת הבריאות. בעוד "אחות, בואי אצלי" מבקש להשיב את הדמות הנשית לגבולות הרצון הגברי, הרי שהרומן מזמין אותה לצאת מהם לעמדת סמכות המאפשרת לה להיכשל, להתחרט ולהקשיב.

גם הפסיביות של גליה היא תשובה מודעת לספרות הגברית המציגה גיבורים פעילים וכובשים. מגן מציעה גיבורה שכוחה טמון בנוכחות מרפאה ולא בפעולה הרואית. הקצב האיטי של הרומן מלמד על השהייה לצד המטופל, על ההקשבה הארוכה והסבלנית. גם הסיום, שאינו מציע גאולה, מסמל את התודעה הסיעודית, שלפיה לא תמיד מתחולל ריפוי ולעיתים כל מה שנותר לרפואה להציע הוא המשכיות כרונית וחמלה בדמות טיפול שמרני.

תובנותיה של פלורנס נייטינגייל (1820–1910), מייסדת הסיעוד המודרני, מסייעות להבין את המהפכה התודעתית שמגן מחוללת. נייטינגייל, שכונתה "הליידי עם המנורה", כתבה בספרה ערכים בסיעוד – תובנות חשובות על עבודת האחות: "השיעור המעשי החשוב ביותר לאחות, הוא ללמד אותה על מה להשגיח במיוחד; מהם הסימפטומים המעידים – אלה החשובים ואלה חסרי הערך". ואכן, גליה מיישמת זאת כשהיא מגיעה מוקדם למחלקה ומתבוננת במטופליה. עם כניסתה, היא אינה ניגשת לעיין בדיווחים, אלא בוחנת את הסביבה במבט ותרה אחר נוכחותה של אודרי, אימו של גבריאל, נער שנפטר מסרטן תחת טיפולה. אודרי, הממתינה לה כדמות צללים, מייצגת עבור גליה אתגר קיומי וכישלון אישי ומקצועי. תחת החרדה מנוכחותה, גליה פותחת את יומה: "אודרי לא באה הבוקר. היא לא נראתה ליד דלתות הכניסה, לא בתור לבדיקה של המאבטח, לא סמוך למעליות. [...] אודרי לא באה היום, בישרתי לבבואתי במראה, סיכוי שסוף סוף עייפה, מיצתה את הטירוף ותחדל לבוא, המראה החזירה לי קריצה של חכי חכי" (עמ' 8). המורכבות של גליה נחשפת גם בהודאתה בכישלונה להתעניין במועקותיה של מטופלת בשם סימה: [...] על ה'עוד כל מיני' שרובצים על חייה לא שאלתי. [...] והצטערתי..." (עמ' 9). 

דבריה של גליה מהדהדים את קביעתה של נייטינגייל כי אחות ראויה לשמה מוכרחה להבין כל תנודה ושינוי בפני החולה. גם כשגליה מספרת לגבריאל הגוסס על "הזוהר הצפוני", אין זו רק מטאפורה לעששית של נייטינגייל, אלא המשך למסורת של טיפול הוליסטי, המסיח את הדעת מכאב.

גליה נושאת עימה את חובת ההתבוננות ויוצרת מעגליות מעט מטרידה שאינה מניחה לקורא להתמסר אל הטקסט. הקוראים מתבוננים דרך עיניה של גליה, שבתורה מתבוננת במטופליה ובמשפחתם. זוהי התבוננות כפולה, היוצרת מעגל בתוך מעגל, ומובילה למסקנה כי קוראיה של מגן יכולים בקלות להיות מטופליה של גליה או בני דמותה במציאות.  

התפקוד הסיעודי של גליה חורג מגבולות המחלקה וחודר לחייה. כך במערכת יחסיה עם פרופ' ענר, שאינה מתנהלת כרומנטיקה סוערת, אלא כמעין הסכמה. היא נכנסת למשפחתו בזהירות, חוששת לפגוע בבנותיו. מפגשה הראשון עימן מתואר כמהוסס, וכאשר היא נשאבת לדינמיקה המשפחתית, למשל בסצנת הרחצה של בתו נגה, היא פועלת בסמכותית של אחות ("בואי למקלחת", "תפשטי את השמלה", עמ' 69). היא רוחצת את הילדה, שמצדה "שיתפה פעולה עם כל פעולה שלי" (שם), אך למרות "דבלולי שיער פרועים שלא פגשו את המברשת" (שם), היא בוחרת שלא להציע את עזרתה בסירוק, ובכך בולמת שוב את התמסרותה המלאה.

גם בחיק משפחתה גליה אינה מוצאת מפלט ומתפקדת כ"רופאת משפחה" של מערכת לקויה. אחותה תהילה, האדריכלית, מנהלת את חייה בקפדנות, בעוד אחותה עטרה, סוכנת הנדל"ן, בוערת בתשוקה לגיסה, בעלה של תהילה ("אני חולמת על זיווג עם אריק ואם הייתי חילונית הייתי אומרת זיון עם אריק", עמ' 87), ומתמכרת לאלכוהול. כאשר עטרה מגיעה לשפל, גליה היא זו שמזהה את חומרת המצב, ולוקחת אותה למכון גמילה. כאן, תפקידה כ"אחות" מקבל משמעות כפולה: במובן המשפחתי ובמובן הטיפולי, והיא שוב פועלת במרחב שבין אחריות מקצועית למחויבות אישית.

הקריאה ברומן מחקה את ההמתנה בבית החולים. אין דרמה פתאומית או סוף ברור, אלא רגעים של שקט וצירופי מקרים. הקורא צריך להתאזר בסבלנות, להתרגל לקצב איטי ולקבל את העובדה שלא תמיד יש תשובות. קריאת השהייה שמגן מציבה היא למעשה קריאה טיפולית, אך לא כזו המבטיחה ריפוי, אלא מציעה הכלה רגשית וזמן משותף עם הכאב.

הסצנה המסיימת – חתונתם הצנועה של גליה וענר במדבר, מסמלת את בחירתם במשפחה חדשה, בתנאיהם. המשפט החותם: "ומתחת להבזקי המשי הזוהר, אי־שם עמוק ברחמי [...] פעם ליבו של עובר בן שבעה שבועות" (עמ' 256), אינו מסמל פתרון, אלא ניצחון אקטיבי של גליה ותודעתה הסיעודית: לא לרפא, אלא לחיות עם הפצע ולצידו.

כפי שנייטינגייל ראתה בטיפול שימוש מושכל באוויר צח, בתאורה, בחום, תוך כדי צמצום הפרעה לחולה, כך מגן בוראת יצירה המעניקה לקורא "אוויר צח" של תחושה ו"אור" של הבנה, תוך כדי צמצום "הפרעה" דרמטית. דוקטור, בואי אצלי מפרק ומרכיב מחדש זהות נזילה הנעה בין "דוקטור" ל"אחות". דרך הרומן הנפלא והמתוחכם בפריסת פשטותה של המורכבות, מגן מדגימה כיצד השדה הרפואי והסיעודי אינם מנוגדים, אלא יוצרים יחד דרך להרחבת הממד האנושי. המילה "בואי" אינה רק הזמנה, אלא הבטחה לעולם שבו הטיפול אינו מחייב ויתור על החמלה. גליה נותרת דמות שאינה שייכת לגמרי לאף קורפוס – רפואי, סיעודי, נשי או מסורתי, ובכך מגלמת את האסטרטגיה של פירוק הסמכות וכינון ספרות של חמלה שקטה, שאף דמות אינה באה בה על סיפוקה, וההתמודדות היא נחלת הכלל.

---

ד"ר מורן פרי, חוקרת ספרות במכון הקשרים באוניברסיטת בן-גוריון, מדריכה פדגוגית ומרצה במכללת סמינר הקיבוצים ואחות מוסמכת.

* לוסי ג'. אוטלי, (1972), "מבוא", מתוך: נייטינגל, פלורנס, 1972, ערכים בסיעוד – הערות על עבודת האחות, הוצאת ועד הקרן לתרגום ספרות מקצועית בסיעוד, ירושלים, עמ' 11.