כל טקסט ספרותי "משתנה" כשאנחנו שבים אליו. גם במרחק של יום או של שעה. מזג האוויר השתנה, מצב הרוח, המיקום הפיזי שבו אנחנו קוראים. לידיה דיוויס, סופרת אמריקאית שמזוהה עם ז'אנר הסיפור הקצרצר, מנצלת באופן מקסימלי את התופעה הזאת – אבל מזווית אחרת.
יוני ליבנה
לידיה דיוויס 2013 'Can't and Won't'
תרגומים בגוף הביקורת: יוני ליבנה
"הרומן הכבד, המשמים הזה, שהבאתי איתי לטיול – אני שוב ושוב מנסה לקרוא בו. כבר חזרתי אליו כל כך הרבה פעמים – אני חוששת מפניו כל פעם, וכל פעם מגלה שכלום לא השתפר בו מאז הפעם הקודמת – שהוא הפך עם הזמן למין חבר ותיק. חברי הוותיק הרומן הגרוע."
אין כאן שום דבר מסתורי במיוחד. כל טקסט ספרותי – ולמעשה, כל טקסט שנהיה מוכנים לקרוא באופן ספרותי – "משתנה" כשאנחנו שבים אליו. גם במרחק של יום או של שעה. מזג האוויר השתנה, מצב הרוח, המיקום הפיזי שבו אנחנו קוראים. זאת אחת התופעות המקסימות בחיי הקריאה – ואחת המתסכלות בתהליך הכתיבה על ספרים. אני מבקש, כמבקר ספרים, לגבש דעה מוצקה וחד משמעית. ולפעמים, לזרוק את הספר הדל הזה מכל המדרגות, אבל תוך כדי כתיבה ומחשבה עליו, דעתי משתנה. אני מוצא בו ערך, חן מסוים, חיים פנימיים שפספסתי בקריאה הראשונה והישירה.
לידיה דיוויס, סופרת אמריקאית שמזוהה עם ז'אנר הסיפור הקצרצר, מנצלת באופן מקסימלי את התופעה הזאת – אבל מזווית אחרת. פחות מדקה-שתיים אחרי שנכנסנו לתוך אחד מסיפוריה החטופים – ואני מתייחס באופן ספציפי לקובץ Can't and Won't מ-2013 – פחות מדקה בפנים ואנחנו כבר נמצאים בצד השני, במצב של קריאה שניה, שלישית, רביעית. הסיפור טרי בזיכרון, מונח לנגד עינינו, אבל כבר מהדהד בלופ פנימי.
דיוויס היא גם מתרגמת, שיכולה לזקוף לזכותה, בין היתר, את תרגום בעקבות הזמן האבוד לאנגלית. כשאני קורא בסיפורים הקצרים והקצרצרים של Can't and Won't, נדמה לי שדיוויס הצליחה "לתרגם" גם משהו מהאופן שבו פרוסט מנצל ומוציא לפועל את קשרי הגומלין שבין קריאה, כתיבה, היזכרות ובדיה. אצל פרוסט צריך לא פעם לוותר על שליטה בזיכרון. לשכוח את תחילת המשפט הארוך, המתפתל, המתמתח – שכבר פינה את מקומו לגל הבא, למשפט הבא. דיוויס מאפשרת לנו לחוות צורות שונות של שכחה, התעוררות, מסע אחורה וקדימה בזמן – בעזרת היצור הספרותי שאורכו משפטים ספורים. להמחיז את האופן הטכני כמעט שבו אנחנו עוברים בין מצבים שונים לאורך הקריאה: אי-ידיעה, הבנה חלקית, השתוממות.
הנה דוגמה אחת בשם "סיפור מעגלי": "בימי רביעי על הבוקר יש תמיד מהומה שם בחוץ, מכיוון הכביש. זה תמיד מעיר אותי ואני תוהה מה קורה שם. זאת תמיד משאית הזבל שמעמיסה אשפה. המשאית מגיעה כל יום רביעי על הבוקר. זה תמיד מעיר אותי. אני תמיד תוהה מה יש שם."
אנחנו "מתעוררים" ונזרקים לתוך הסיפור – בדומה לאופן שבו המספרת מתעוררת לתוך הרעש שחודר לתודעתה מבחוץ. אנחנו "נזכרים" – כלומר מבינים – יחד איתה, את ההתרחשות המעורפלת שצוברת ממשות ונוכחות. הטקסט חוזר על עצמו בשינויים קלים, מרעיש את הקריאה הקצרצרה במידע חסר ערך לכאורה. מעמיס אשפה, צובר ווליום. עכשיו, אחרי הרבה זמן שלא קראתי אותו, קלטתי שאני אשכרה שומע מין המהום שמלווה את הקריאה – הצליל המסוים של משאית זבל תל אביבית – כמין רעש רקע שלא היה שם בפעמים הראשונות, שהפך לפסקול ממשי-מדומיין של הקריאה בסיפור.
בסיפור אחר בשם "בלומינגטון", דיוויס מציגה גרסה אחרת של כניסה לסיפור: היזכרות אבסורדית במקום שלא הכרנו. "עכשיו," היא כותבת, "אחרי ששהיתי פה זמן מה, אני יכולה להגיד בוודאות שלא הייתי כאן קודם." דיוויס לקחה את נקודות התורפה של המדיום הכתוב והסיפורי – הערפול, העובדה שאיננו רואים באופן ישיר דבר מלבד הדף המודפס – ומצאה דרך להפוך אותן להתרחשות קונקרטית, לסצנה מוחשית.
כך, בסיפור שמופיע בתחילת הרשימה, היא מתארת את החזרה האינסופית לאותו רומן גרוע, שעם הזמן מקבל פנים אנושיות, מוכרות, חביבות. כמו חבר בלתי נסבל, בלתי מובן, בלתי נפרד – שלא ברור מה עוד קושר בינינו מלבד המבוכה והניכור. ז'אנר אחד (הסיפור הקצרצר) לוכד את תהליך הקריאה בז'אנר קוטבי או מתחרה (הרומן). כלומר, את ההתאקלמות הממושכת והמתסכלת שבעזרתה אנחנו הופכים לקוראי רומנים.
אחד הסיפורים האהובים עליי בקובץ משתמש בפורמט הקצרצר כדי להמחיז מכיוון אחר הצטלבות מבטים בין שני חברי ילדות, בין עבר והווה, בין הדבר שאנחנו מדמיינים (הסיפור) לבין המרחב הפיזי שבו אנחנו נמצאים בזמן הקריאה. "מי האיש הזקן הזה, קצת זועף למראה, מהלך לו עם כובע צמר לראשו? אבל כשאני קוראת לעברו והוא מסתובב לאחור, גם הוא בהתחלה לא מזהה אותי – האישה הקשישה הזאת שמחייכת אליו כמו טמבלית במעיל החורף שלה."
כשאנחנו חוזרים לטקסט מוכר אנחנו חווים שילוב משונה של שינוי ויציבות ביחס לזמן שמתפצל, חוזר אחורה, עומד במקום. נדמה לנו שאנחנו תקועים בדיוק באותה נקודה, באותה מחשבה, באותה עונָה פנימית – ובו בזמן נוכחים לדעת עד כמה השתנינו וכמה השתנה הסיפור. שיבה לטקסט מוכר ונשכח, מזכירה, באופן מוזר, דווקא את הרגע הזה שבו אנחנו מפסיקים לקרוא ומגלים שהיום בחוץ כבר החשיך, שהטמפרטורה השתנתה, שהעולם המשיך בלעדינו. דיוויס, אם ככה, מאפשרת לנו כקוראים להקיץ לתוך הקריאה, להיזכר במשהו שלא ידענו – כאילו כבר הספקנו לשכוח אותו.
יוני ליבנה הוא מבקר ספרות, מוזיקאי ודוקטורנט לספרות עברית באוניברסיטת בן גוריון.
Comments