לכונן שלום בכוח מחשבתנו

מחשבות על שלום בשעת תקיפה אווירית, וירג׳יניה וולף, מאנגלית: אולגה סורקין, פרדס, 50 עמ', 2024.

הפעולה של הצעת תובנות מפי אישה על מלחמה, ביקורת שבה היא מצביעה על המגדר של המלחמה, על כך שהתרבות הגברית אינהרנטית למלחמה, היא אקט פוליטי. כנגד התחושה הרווחת בזמני מלחמה, שכדי להגיע לשלום חייבים לעבור דרך העימות האלים, וולף מתעקשת לפרק מוסכמות.

יופי תירוש

״הגרמנים חגו מעל הבית הזה בליל אמש ובזה שלפניו. הנה הם מתחילים שוב״. כך פותחת וירג׳יניה וולף את המסה מחשבות על שלום בשעת תקיפה אווירית, טקסט שנכתב בזמן הבליץ הגרמני על בריטניה ב־1940 ופורסם לראשונה בכתב העת האמריקני האטלנטיק, ובהמשך באסופת המסות מות העש שערך לאונרד וולף אחרי מות אשתו. בשבוע השני של המערכה בין ישראל לאיראן, הזמן שבו נכתבת סקירה זו, תיאוריה של וולף עכשוויים עד כאב. ״זאת חוויה משונה״, כותבת וולף, ״לשכב בחושך ולהקשיב לזמזום הצרעה שעלולה בכל רגע לעקוץ אותך למוות״.

אחרי תיאור נקודת המוצא של מצבה בעת כתיבת המסה, וולף עוברת לשטיחת התמה המרכזית: זמזום הצרעה של המטוסים והטילים הגרמנים הוא ״קול שמפריע לחשיבה קרה ועקבית על שלום. אבל הקול הזה – הרבה יותר מתפילות והמנונים – צריך לאלץ אותנו לחשוב על השלום״. מדובר באילוץ דחוף וחיוני.

אם לא נהיה מסוגלים לחשוב על השלום עד כדי בריאה [לכונן שלום בכוח מחשבתנו – י. ת.], נוסיף לשכב – לא רק הגוף האחד הזה במיטה האחת הזאת, אלא מיליון גופים שעדיין לא נולדו ישכבו באותה החשכה וישמעו את אותו טרטור מוות בכרית, לאטום את האוזניים, ולהפסיק את הפעילות חסרת התוחלת הזאת של ייצור רעיונות? משום שישנם שולחנות אחרים מלבד שולחנות קצינים וחדרי ישיבות.

85 שנה אחרי שנכתבו שורות אלה, המעגל הבלתי נגמר של מלחמות גורם לתחזית של וולף לצמרר באמיתותה.

מדובר במסה חתרנית. בזמן שבריטניה כולה גויסה למאמץ המלחמתי תוך כדי שהיא נסחפת ברטוריקה פטריוטית, וולף העזה לכתוב על שלום – לא כמושג מופשט אלא כחזון קונקרטי שיש לעבוד למענו אפילו בעיצומו של ההרס. רובד נוסף של חתרנות טמון בכתיבה על מלחמה דרך עדשה מגדרית, והטענה שלמגדר יש חשיבות גם בזמן שהטילים נופלים. די בכותרת ״מחשבות על שלום בשעת מתקפה אווירית״ כדי להדגים את עומק התעוזה המחשבתית. מי כמונו בישראל יודעות ויודעים כמה קשה לדבר על שלום, או אפילו לנקוט בו כרעיון מופשט ואידיאלי, בעודנו לפותים בתוך תודעת סכסוך ואיום מתמשכים.

הפעולה של הצעת תובנות מפי אישה על מלחמה, ביקורת שבה היא מצביעה על המגדר של המלחמה, על כך שהתרבות הגברית אינהרנטית למלחמה, היא אקט פוליטי. כנגד התחושה הרווחת בזמני מלחמה, שכדי להגיע לשלום חייבים לעבור דרך העימות האלים, וולף מתעקשת לפרק מוסכמות. וולף מסרבת לקבל את החלוקה המסורתית בין הלוחמים (הגברים) כאקטיביים לבין האוכלוסייה האזרחית (הנשים, הילדים) כפאסיביים. אם כבר אז להפך, לנשים יש יתרון: כיוון שהן לא עסוקות בלחימה, יש ברשותן תנאים טובים יותר למחשבה יצירתית על איך להיחלץ מפרדיגמת המלחמה שנדמית אימננטית ולנסות לברוא עולם חלופי.

שנינו שבויים הלילה – הגברים האנגלים במטוסיהם, הנשים האנגליות במיטותיהן. אבל אם הוא יפסיק [כדי – י. ת.] לחשוב הוא עלול להיהרג; וגם אנחנו. אז בואו נחשוב אנחנו בשבילו.

היא מבחינה בכך שגם היא עצמה מפסיקה לחשוב כשהמטוסים רועמים מעל ראשה ממש, ברגעי החרדה והחשש שהטילים יכו בה ישירות. היא מבחינה בכך שרגשות הפחד והשנאה הלופתים אותה ברגעים אלה הם עקרים, סטריליים. הפחד והשנאה לא יוציאו אותנו מהמלחמה. נחוצה דרך חלופית להביס את היטלר. ולהביס את היטלר משמעו להביס את המצב התודעתי המלחמתי, את התרבות שמתחזקת את המיליטריזם, ומעצבת דורות של לוחמים פוטנציאליים אמיצים, השואבים משמעות, זהות וגאווה מהיותם כאלה.

ושוב נקודת המוצא שלה רלוונטית מתמיד. המלחמות לא יבואו אל קיצן גם אם וכאשר יושגו הסכמות בינלאומיות לפירוק מנשק. גישה לרגשות יצירתיים תוכל לפצות את הגברים הצעירים הלוחמים משני הצדדים על אובדן התהילה שבשימוש בנשק. עד אשר נפתח נתיבים חלופיים למשמעות ולזהות אצל גברים צעירים, עד שלחימה באויב וחזרה מהמלחמה ״בחזה מלא מדליות ועיטורים״ לא תהיה פסגת שאיפותיהם, עד שלחימה לא תהיה הדבר שאליו הם מחונכים, מתאמנים, ומקדישים את עצמם – המלחמות לא יסתיימו.

בקריאת המסה נזכרתי בנאום שנשא יצחק רבין בטקס חלוקת פרסי היצירה ע״ש לוי אשכול ב־1993, שבו הוא התייחס להכרעות ההיסטוריות הצפויות לישראל סביב הסכמי אוסלו:

רבותיי הסופרים, משך שנות־דור, עשרות שנים, מפרנסת המלחמה את הספרות והשירה שלנו. די להתבונן במדפי הספרים שלנו, בילקוטי השירה, בתקליטים, כדי לדעת שהמלחמה עמדה במרכז חיינו, כצל שאינו עובר. אין אני בא בטענות: כך היה, זו הייתה המציאות. כך צריך היה כנראה שיהיה. עם זאת, גם ספרות המלחמה וגם שירי־הקרב לא זנחו את חלום השלום [...]

אנחנו צריכים לחשוב אחרת, לראות את הדברים אחרת. השלום מחייב עולם מושגים חדש, הגדרות אחרות, חינוך, הדרכה, אווירה חדשה, כי האויב המר של האתמול עשוי להיות השכן הטוב של המחר.

אתם, הסופרים, המשוררים, אחד מהכלים היותר חשובים לשנות את כל הגדרות חיינו, לכתוב מילון־מושגים חדש, שפה אחרת. אנו זקוקים לכם –  ועליכם מוטלת המלאכה לעשותה.

שלום, אם כן, אינו מצריך רק את הפסקת המלחמה, אלא גם שפה אחרת. המאמץ להיחלץ ממלחמות צריך להתנהל, הן לשיטת רבין והן לשיטת וולף, במישור של התעקשות על עצם הכתיבה והשימוש בשפה בזמן שהתחושה הדומיננטית במלחמה היא שאפסו המילים, שאין עוד טעם לכתוב. על המאמץ הזה להתנהל גם בשפה. לשיטת וולף, לנשים, שבתקופתה לא לקחו חלק פעיל בלחימה בחזית, יש תפקיד חשוב בהתעקשות לדבר ולכתוב, לשבור שתיקה. נימתה המהוססת, ההימנעות מטענות נחרצות והדבקות בטון המהורהר, מעמידים חלופה סרבנית כנגד השפה הצבאית־פוליטית שדורשת בהירות, החלטיות ופקודות חד־משמעיות ומדברת במונחים של גבורה, כבוד וחובה לאומית. ההיסוס שלה הוא עמדה עקרונית. משתמע ממנו שהמציאות מורכבת מכדי לאפשר תשובות פשוטות.

בשנים האחרונות הלכה וגברה ההכרה בשיח הציבורי והפוליטי בכך שגם העורף הוא חזית. אך וולף מסרבת לאמץ את המונח ״חזית״ גם כשמדובר בהכרה החשובה שהמלחמה מתנהלת גם בעורף, בחזית הביתית. לדבר על העורף במונחים צבאיים יהיה עבורה כניעה לטרמינולוגיה המלחמתית. כאפשרות אלטרנטיבית המתעקשת על הקונקרטי, על האישי כפוליטי, וולף מתמקדת בגופה הפיזי, גופה של אישה השוכבת במיטתה בזמן הפצצה אווירית. וולף טוענת שהמלחמה אינה רק תוצאה של פוליטיקה או אידיאולוגיה, אלא של תרבות פטריארכלית שמקדשת שליטה, אגו, אלימות וכיבוש. היא רואה קשר ישיר בין החינוך הגברי, המוסדות הגבריים ואפילו סגנון הכתיבה הגברי, לבין התפשטות המלחמה. בכתיבתה תוך כדי אזעקות והפצצות היא מבקשת מהקוראת ומהקורא להבין שהמאבק על שלום אינו מתחיל בשדה הקרב – אלא במאבק פנימי נגד השנאה, הפחד והאינסטינקט לאלימות.

תרגומה של המסה מחשבות על שלום בשעת תקיפה אווירית הוא תרומה משמעותית למדף הספרים של תרגומי וולף לעברית, שלמרבה השמחה כוללים לא רק את כתיבתה אלא גם יומנים וביוגרפיות על חייה. ספרים אחרים על מדף זה, כמו הרומן גברת דאלווי וספר המסות שלוש גינאות, מפתחים, כל אחד בדרכו, את התמות שהמסה שנדונה כאן מציעה בגרסה ראשונית וגרעינית.

שתי רשימות קצרות ויפות מלוות את המהדורה העברית. ד״ר שרי אהרוני, מומחית ליחסים בינלאומיים מפרספקטיבה פמיניסטית, שופכת אור על נקודת המוצא שוולף כתבה ממנה באמצעות תיאור ההקשר היסטורי, הביוגרפי והפוליטי. וד״ר עמל זיו, חוקר ספרות ותיאוריה קווירית, מצביע על הטכניקות הטקסטואליות הייחודיות והאפקטיביות שוולף נוקטת בהן. הבחירה שלא למקם את אחת הרשימות כפתח דבר ואת השנייה כאחריתו היא בחירה נבונה, שמאפשרת לקוראת לפגוש קודם כול את הטקסט של וולף באופן בלתי אמצעי.

הספרון מעוצב לעילא ונעים להחזקה ביד, וטוב עשו העורכת וההוצאה ששזרו בו תצלומים וצילומי אוויר מהבליץ, שדומים דמיון מטלטל למראות מזמננו וממקומנו.

---

יופי תירוש היא פרופסור חברה בפקולטה למשפטים באוניברסיטת תל אביב ועמיתת מחקר בכירה במכון הרטמן בירושלים. ספרה הופרדנו כך: מורה נבוכים להפרדה מגדרית פורסם לאחרונה בהוצאת קרן ברל כצנלסון.

לקריאה נוספת:

מלאלה יוספזאי וכריסטינה לאמב, אני מלאלה: הנערה שנאבקה על השכלתה ונורתה על ידי הטאליבן (זמורה ביתן 2013).

ארנה קזין, ״יותר משלוש גינאות״ בתוך: איך להישאר (אוליפנט 2024). 

יופי תירוש וענת טהון אשכנזי, ״ייצוג הולם של מגוון נשים בגופים לעיצוב מדיניות לאומית״, משפט וממשל טו 171 (תשע״ג).

יופי תירוש ״כשבטחון הוא רק הגנה מפני טילים, נשים שנרצחות הן ׳נזק אגבי׳״, הארץ (10.7.2025).

אופקים 6: לבקש שלום (מכון שלום הרטמן, רבקי רוזנר ועמרי שאשא עורכים, אפריל 2025).

Catharine A. MacKinnon, Women’s September 11th: Rethinking the International Law of Conflict, 47 Harvard International Law Journal 1 (2006).

Cynthia Enloe, Maneuvers: The International Politics of Militarizing Women’s Lives (University of California Press 2000).

Judith Allen, Virginia Woolf and the Politics of Language (Edinburgh University Press 2010).