לכתוב את מה שעליו נדבר

מסע סוער: הקיבוץ 1932-1954, מוקי צור, הקיבוץ המאוחד ויד טבנקין, עורכת: חנה עמית, 278 עמודים, 2022.


העובדה שהטקסט נשען על מְסַפרים רבים מאפשרת חשיפה לסגנונות מגוונים של חוויות ועמדות ולזרמים אידיאולוגיים ותרבותיים בתוך המפעל הקיבוצי. אך אליה וקוץ בה: נדמה כי אותו ריבוי עצמו, עלול, בחלקים מסוימים, לבלבל, ולפיכך הוא מחייב את הקורא לריכוז הנדרש מקריאה בספר עיון.


אוריין צ'פלין


"כשבאו היקיים, היו מתאספים לחוד ואותי היו מזמינים לשיחות שלהם. יום אחד הם התאספו ודיברו איזה שלושת רבעי שעה, אם לא למעלה מזה, על מה לדבר... כעבור שלושת רבעי שעה אמרתי להם, חבר'ה, סוף-סוף כמה זמן אפשר לדבר על מה לדבר, והמלצתי על נושא. בדרך אמר לי אחד החברים: ישראל, אתה עשית לא טוב: תראה, הוא אמר, יש חבר שלא יכול לדבר על הנושא שהצעת, הוא יכול לדבר רק 'על מה לדבר', ואתה הפסקת לו את השיחה."

העדות המשעשעת של ישראל גלילי מופיעה בשער הראשון של ספרו המרתק של מוקי צור, מסע סוער. מוקי צור הוא היסטוריון, חוקר וכותב, אך מעל הכול הוא מבין סיפור ויודע כיצד לספרו; אין כמוהו יודע לבחור "על מה לדבר". "אינני לוקח על עצמי לכתוב על ההיסטוריה השלמה של הקיבוץ, אלא להביא מקורות היסטוריים שאני חושב כרלוונטיים לכתיבת היסטוריה כזו," כותב צור בהקדמה. "אפשר וצריך להביא מקורות חלופיים... הספר מכוון לשיחה עם אנשים שפעלו כאן, עם הלכי רוח וחשבון נפש, עם עלילות וחלומות של אנשים שראו עצמם כבני הזמן. יש בו ניסיון לתאר את הדילמות בפניהן עמדו, לבטא משהו מחלומותיהם, משהו מהסיוטים עמם נאבקו..."

צור אינו מסכם או מדווח לקורא על אירועי התקופה, כי אם מבצע בחירה, מקורית ומודעת, לספר את ההיסטוריה, דרך עיני האנשים שלקחו בה חלק. זוהי החלטה סגנונית המאפשרת לקורא להתרגש, לצחוק, להתעצב ולחוש, ולו לרגע, את ימי התקופה.

מסע סוער הוא המשכו של הספר כאן על פני האדמה (הקיבוץ המאוחד, 1981), אשר במרכזו ניצבים זיכרונות, צילומים ומכתבים, מטרום מלחמת העולם הראשונה ועד שנת 1954. הבחירה לחתום את הספר בשנה השישית לקום המדינה היא החלטה מעניינת. על פי צור, הקביעה שהמדינה קמה ב-1948 היא נכונה פוליטית, אך לא מדויקת מבחינת תולדות החברה הישראלית. לתפיסתו יש להתייחס להתפתחות החברה הישראלית על פי גלי העלייה ולא על פי המלחמות, ולפיכך בחר לתחום את פרקי הספר עד לשנת 1954, ונתן מקום לאותן שש השנים בהן הגיעו גלי העלייה הגדולים שלאחר קום המדינה, אשר ייסדו את הגרעין לחברה הישראלית שתתהווה בהמשך. בתוך גרעין זה, המפעל הקיבוצי היה יסוד בולט ומשמעותי.

"המפעל הציוני שבמסגרתו ובליבו פעל הקיבוץ הוגדר כ'גינה בלוע הר געש'," כך פותח צור את ההקדמה לספר. העולם, האזור, אדמת הארץ – סימנו את הלבה שעלולה לפרוץ; המפעל הציוני ורעיון הקיבוץ וחלוציו – סימלו את הגינה הירוקה שבה תצמח ההבטחה ויתגשם החזון.

השנים שבהן דן הספר מתוארות כהר געש שלועו פולט לבה רותחת. המסע הסוער שאליו מתייחס צור הוא מסעם של חברי הקיבוצים, שביקשו להקים כפר שיתופי מתקדם ופעלו מתוך שאיפות גדולות והגשמה יומיומית מצד אחד, ומן הצד השני נתקלו בקשיים עצומים, פיזיים ורגשיים, חוו אובדנים מרים, ושילמו מחירים, אישיים וקולקטיביים, בלתי נתפסים.

הספר מחולק לשלושה חלקים: חלקו הראשון, "ימי התום", מספר על המציאות בקיבוצים, מתאר את האידיאולוגיה המחפשת את ביטויה בשגרה, ואת המציאות המאתגרת שלא תמיד מתיישרת אל מול התפיסה הרעיונית. כשמו, מוצגים בחלק זה תום הנעורים, אולי גם התמימות, שבה התעקשו לפעול חלוצי התנועה, כמעט כנגד כל הסיכויים. החלק השני, "שירת הנוער", עוסק בשלוש קבוצות שמהן שאב המפעל הקיבוצי את כוחו. הקיבוצים, שחלקם כבר היו בני כמה עשרות שנים, חידשו את שורותיהם עם כוח אנושי צעיר וחזק: תנועות הנוער, הכשרות מעליית הנוער וצעירי הפלמ"ח. החלק השלישי, "מסע סוער", נקרא כשם הספר ועוסק באירועיה המחרידים של מלחמת העולם השנייה – התפרצות הר הגעש של הידיעות על המלחמה, ששת מיליון קורבנות השואה, וידיעת החורבן והרוע. בתוך שערי הספר קיימת חלוקה מאורגנת לתתי נושאים, סוגיות אידיאולוגיות ותחומי חיים, ולכל אחד מהם מקדיש צור פתיח שבו הוא מכניס את הקורא אל הסוגייה הנבחרת.

רוב התוכן מורכב מציטוטים שנבחרו בקפידה, מתוך עלונים, יומנים, ומכתבים שכתבו בני התקופה. הקריאה בחומרים כפי שנכתבו בזמנם (רבים מהם בלשון הווה), מאפשרת לקורא לקבל הצצה אל החוויות והלך הרוח כפי שהיה באותו זמן, ולא רק באמצעות סיכום היסטורי בלשון עבר.

העובדה שהטקסט נשען על מְסַפרים רבים, לכולם יש שם פרטי ושם של קיבוץ שאליו הם שייכים, מאפשרת חשיפה לסגנונות מגוונים של חוויות ועמדות ולזרמים אידיאולוגיים ותרבותיים בתוך המפעל הקיבוצי, מהאישי מאוד ועד לקיבוצי והציבורי. השימוש במספרים רבים גם מדגים את מורכבות המפעל הקיבוצי. מפעל זה נשען על צעירים וצעירות שהגיעו מארצות שונות וממעמדות מגוונים, רובם הותירו את בני משפחתם בארצות המוצא, וכל קיבוץ צריך היה לנסות ולייצר אחידות ולממש שיתוף והסכמות שיתאימו לדין התנועה הגדולה.

הבחירה בריבוי דוברים מייצרת, כאמור, עניין ועומק, אך אליה וקוץ בה: נדמה כי אותו ריבוי עצמו, עלול, בחלקים מסוימים, לבלבל, ולפיכך הוא מחייב את הקורא לריכוז הנדרש מקריאה בספר עיון או לימוד. כל פעם קצת. לאט-לאט. ואולי דרוש זמן הקריאה האיטי על מנת להבין ולהכיל את גודל המפעל הקיבוצי, את אתגריו והשפעתו העצומה, לאורך עשורים רבים, הרי גורל.

לכל תת פרק ולטקסטים המייצגים אותו מתלוות תמונות אותנטיות הממחישות את ההוויה הקיבוצית ומנכיחות רגעים אופייניים. התוכן הוויזואלי מקבל מקום שווה ומשלים לטקסטים, ויחד מתקבלת חוויה מרשימה ומקורית. התמונות מספרות את מה שהטקסט מתקשה לתאר: לבוש, ענפי משק, נופים ואורחות חיים.

לעטיפת הספר נבחרה תמונת ילדה, לבושה בלבוש קיבוצי אופייני, כשהיא בעיצומו של ניתור. פניה מבטאים נחישות ומאמץ, ובתחתית התמונה יד אוחזת בדגל המדינה. בעמוד האחורי מופיעה תמונת ילד, בבגדים תואמים. הוא נתפס בעדשת המצלמה כשהוא שקוע במאמץ הקפיצה. הילד והילדה כמו מזנקים אל העתיד המצופה עבורם, דור ההמשך, שתפקידו להסתער קדימה.

אם נחזור לתמונה ישראל גלילי וחברי נען שדנו "על מה לדבר", מוקי צור אוסף בספרו אוצרות נדירים, שתמיד יהיה מה לשוב ולדבר בהם.

 

אוריין צ'פלין היא כותבת ועורכת תוכן, מרצה לתקשורת המונים, מחברת הספר ארבע שעות ביום.

64 צפיות

פוסטים אחרונים

הצג הכול