לראות את תפרי הכאב
מִלים, איפה אתן, דויד גרוסמן, הקיבוץ המאוחד, 175 עמודים, 2026.
בקריאה ראשונה של הספר יכולה להתעורר תחושה של דבר מה כמעט רשלני, מאוד לא גרוסמני בטיבו, של דמויות לא מאוחות, של קופצנות, של שפה מגומגמת ומוקצנת ושל קצוות גלויים ופרומים. בקריאה שנייה ושלישית אותה תחושה מותמרת להבנה שיש כאן הזמנה לאחד הטקסטים החשופים ונטולי ההגנה שגרוסמן כתב.
חיים וייס
באחד מדיוניהם המרתקים של חז"ל על אודות חלומות הם מציינים רשימה קצרה ומסקרנת של טכניקות לעידוד חלימה. אלו הם אמצעים שחז"ל אינם מעודדים את השימוש בהם, ובמידת מה אף אוסרים עליהם בטענה שאלו הם אמצעים זרים, "דרכי האמורי" הם מכנים אותם. עם זאת, למרות ההסתייגות ואולי דווקא בשלה, הם מציינים במפורש כי אלו הם כלים יעילים לכל מי שמבקש לקבל חלום בלילה. אחת מאותן טכניקות לא מומלצות היא "הפוך את חלוקך שתהא חולם חלומות" (תוספתא שבת ו, ז'). מבלי להיכנס לעומקם של דברים הרי שאולי חשיפת חלקיו המוצנעים של הבגד, התפרים, האמרות וקפלי הבגד לעין-כול עשויה לסמל את משאלתו של החולם לחשוף תכנים מוצנעים, תכנים שבמהלך היום, בזמן הערות, בזמן שלובשים את הבגד כראוי, הם אינם גלויים ובמידת מה אף אינם רצויים.
נראה שבספרו האחרון מִלים, איפה אתן? ביקש דויד גרוסמן, כאותו אדם המזמן לעצמו חלומות, להפך את בגדו, לחשוף לעיני כול את תפריו וקפליו ואגב כך לתת מקום לתכנים אחרים, כמו גם למוזיקה חדשה ושונה ביצירתו. גרוסמן, מהאסתטיקנים הגדולים של הספרות העברית בעשורים האחרונים, סופר שכל משפט ומשפט שלו מונח תמיד בדיוק במקום ובמקצב הראוי, הרשה לעצמו, בספר שלפנינו, להתפרע. להיות, אם תרצו, מעט יותר בצד של א. ב. יהושע ופחות בצד הקפדני והנקי, הנקי מדי לעיתים, של עמוס עוז. והתוצאה היא אחרת ומרתקת מאוד. תפריו של המעשה הספרותי חשופים בספר הזה לעין, ויחד איתם צפים ועולים פחדים, כאבים ומשאלות שהיו מוסווים היטב בספריו הקודמים, תחת מעטה כבד של סדר, ניקיון ותחבולות ספרותיות מתוחכמות.
לכאורה החומרים מוכרים. גרוסמן שב בספר הזה לדמות התשתית של יצירתו, לאותה דמות המלווה אותו מראשית כתיבתו: ילד או נער בעל רגישות גבוהה ויכולת ביטוי יוצאת דופן המתבונן על סביבתו. כמו בספרים אחרים שלו, עיין ערך: אהבה למשל או ספר הדקדוק הפנימי, הנער הרגיש הזה לכוד בתוך מערכת משפחתית פרומה, שאינה מתפקדת כראוי ולפיכך מעצימה את האתגרים שאותו נער רגיש מתמודד עימם. אתגרים המובילים אותו אל סף הקריסה הרגשית והנפשית או אף מעבר לה.
במרכז מׅלים, איפה אתן? עומדת דמותו של ירון, נער רגיש המסרב להתבגר ומתמודד עם התפרקות התא המשפחתי: "הייתי שוכב במיטתי, כבר נער, אבל מסרב להיפרד מילדותי, השמיכה הייתה גלולה ומהודקת בין ירכי, והייתי מקשיב להורי בכל־כולי. למדתי את אבי ולמדתי את אמי, את אורחם ורבעם, ולא היה לי לימוד מעניין ומסעיר מזה" (עמ' 29). ברובד הגלוי של הרומן הקצר והדחוס הזה מקורה של ההתפרקות הוא בכניסתו של האב לכלא עקב הונאות השקעה רחבות היקף, מעין תרמית פירמידה שהוא עשה בבנק שהוא עבד בו. אלא שמתחת להונאה הגלויה, זו הכלכלית, מסתתרת הונאה עמוקה וקשה, הונאה הנוגעת לשאלות של זהות, ושהשקרים הנלווים אליה הופכים את היחסים בין בני המשפחה הקטנה לבלתי נסבלים.
האם, כמו דמויות נשיות רבות ביצירתו של גרוסמן, היא דמות מתעתעת, נערצת, מסוכנת, מסובכת ובלתי מושגת. היא מעריצה את האב, שונאת אותו, אוהבת אותו ומפחדת ממנו בה בעת. עם כניסתו של האב למעצר ומאוחר יותר לשנים ארוכות בכלא מכוננת האם יחסים סימביוטיים עם הבן המשמש לה כתחליף בן זוג. כמו באיזה עיבוד מודרני לסיפור ההתחבאות של ר' שמעון בר יוחאי ובנו אלעזר במערה, בוראת האם מעין מיקרוקוסמוס סגור ואטום שיש בו מקום אך ורק לה ולבנה, וכל יציאה מתוך אותה מערת סתרים מכושפת יש בה ממד של סכנה, של היחשפות לעולם שחי על פי חוקים אחרים.
כאמור, המודל הזה של אב בעל יסודות אלימים, אם דרמטית ותובענית ובן רגיש ועדין מוכר לנו מיצירות קודמות של גרוסמן, אלא שבמִלים, איפה אתן? מתרחשות כמה טרנספורמציות המקצינות את העלילה וחושפות את התפרים ועמדות היסוד של תבנית העל הזו ביצירתו.
ראשית, ירון אשכנזי, הגיבור של הרומן, הוא בעל נוכחות כפולה: הוא הנער הנוכח במשפטו של האב ומתבגר בצילו, אך הוא גם המספר המבוגר של העלילה. ירון המבוגר, כבר אב בעצמו, הוא זה המתאר את המשפחה ואגב כך חושף את כשליה ואת תפקידו כמי שהוטל עליו לתעד את התא המשפחתי חסר הגבולות שהוא גדל בו: "מובן שבדירה הזעירה לא יכולתי לא לשמוע את ההתעלסויות שלהם. אספר עליהן בקצרה, אם כבר עליי לתעד את 'מולקולת משפחתנו', זו שתישלח אי־פעם בקפסולה חתומה לחלל החיצון, כדי שגם שם ידעו שהייתה פעם משפחה אחת כזאת, צורת חיים כזאת, ברחוב שושנה 8א, בירושלים" (עמ' 81).
העמדתו של ירון המבוגר כמספרו של ירון הילד מחוללת שתי טרנספורמציות במבנה העלילה המוכר של גרוסמן. האחת היא מעבר לתמונות קטועות, פרגמנטריות, שרבות מהן בנויות כמעין פלשבקים כאובים וקצרים שהבן נזכר בהם ברגעים מעברה של המשפחה, אבל מתקשה, מתוך אותו כאב ממש, להעמיד מהם תמונה רחבה וקוהרנטית של הסיפור המשפחתי. טראומות הילדות שיצרו אב אלים ושקרן ואם מניפולטיבית וחסרת עכבות הפכו את הבן לעד מגומגם, לעד הנע במהירות מאנקדוטה לאנקדוטה. הגמגום הזה, ההגעה למקום שהשפה מאבדת בו את כוחה התיעודי והמספר לשווא מחפש מילים, דווקא הם הופכים אותו לאחד העדים המהימנים והכאובים ביותר שגרוסמן העמיד במכלול יצירתו. עד מכמיר לב שכל תפרי כאבו גלויים לעין כול: "אני מוצא את עצמי מציית לחוק מוזר שחוקק גופי, ולפיו ככל שאני כותב דברי אמת, כאלה שנחצבים מעומק הווייתי, 'קושט דברי אמת' כמו שכתוב במשלי, הרעד שלי מתגבר מאוד ומתפשט בכל גופי" (עמ' 123).
העניין השני הוא הזעם הקיצוני והאלים הנוכח בספר. האלימות היא אחד מחומרי היסוד המחברים את בני המשפחה זה אל זה: האם מכה את האב "ויש לומר מיד שהאלימות פרצה דווקא מצידה ולא מצידו, וההסבר פשוט: גם האלימות הייתה, בדרכה, ביטוי לישירות ההבעה של אמי לאותנטיות שלה" (עמ' 27). האב אלים באופן קיצוני כלפי בנו ובאחד המקרים, כאשר הוא תופס אותו מתגפף עם נער אחר, הוא פוצע אותו קשה וכמעט הורג אותו: "הוא העמיד אותי אל הקיר, וריסס את הפנים שלי בסטירות מהירות לכאן ולכאן [...] כל כך מטורף היה, מלא וגדוש שנאה לאנשים כמונו, טינופת כמונו [...] ואז הוא מצא מקל, איזה מקל והתחיל לדקור אותנו, בכל הגוף, דקר במקל כדי שחס וחלילה לא יצטרך לגעת בנו" (עמ' 118). הדרך של ירון להתמודד עם חממת האלימות שהוא גדל בה היא לשוב אליה פעם אחר פעם בשפה מגומגמת ממאמץ ומתוך משאלה, שאין לדעת אם תבוא על תיקונה, שתיאורי האלימות האלו וההקצנה שלהם ייתנו מזור כלשהו לכאביו הבלתי פוסקים.
הספר מִלים, איפה אתן? הוא ספר המחייב קריאה שנייה ושלישית. בקריאה ראשונה יכולה להתעורר תחושה של דבר מה כמעט רשלני, מאוד לא גרוסמני בטיבו, של דמויות לא מאוחות, של קופצנות, של שפה מגומגמת ומוקצנת ושל קצוות גלויים ופרומים. בקריאה שנייה ושלישית אותה תחושה מותמרת להבנה שיש כאן הזמנה לאחד הטקסטים החשופים ונטולי ההגנה שגרוסמן כתב. לאותו מקום, שמעט הם היוצרים המעזים ללכת אליו, שבו איש אין אינו יודע היכן מצויות המילים, וכל שנותר הוא גמגום, כאב ונכונות לעמוד חשוף ולהראות את התפרים, את פיגומי העלבון והכאב שעליהם, בסופו של דבר, נשענת הספרות כולה.
פרופ' חיים וייס הוא מרצה במחלקה לספרות עברית באוניברסיטת בן גוריון בנגב ועורך שותף של כתב העת "פנס".
תגובות