האמונה, בכל זאת, במבט.
הטעויות, נעה ידלין, כנרת זמורה דביר, 320 עמודים, 2026.
התמה של חוסר היכולת לדעת דבר מה על הזולת, לנסות להבין אותו ומיהו מעבר לתואר, לשם, למעמד, היא מוטיב חוזר ביצירתה של ידלין. אך המבדיל את הרומן הזה הוא ההליכה עם חוסר הידיעה עד לקצה, כך שהיא לא נעשית קומית אלא מבעיתה – האם הזיכרון שלנו יכול לתעתע בנו עד כדי כך?
נעם קרון בורוכוביץ
לפני בערך עשור הופצה על גלי האינטרנט תופעה ויזואלית מדהימה – "השמלה", כך היא נקראה – שמלה שחצי עולם ראה כזהובה־לבנה והחצי השני ראה ככחולה־שחורה. אני זוכרת איך הבטתי בתמונה בהשתאות מעוררת אימה, מנסה להבין איך זה יכול להיות. איך לשמלה הזו יכול להיות צבע שונה מהצבע שאני רואה כעת? גם עכשיו כשאני צופה שוב בתמונות ובכתבות מאותה התקופה אני נבעתת נוכח הדיון שעסק בשאלה איך אנשים שונים רואים צבע שונה לשמלה, ולא בשאלה הכל כך בוערת – מהו צבע השמלה?
נזכרתי בתופעה הזו כשסיימתי לקרוא (תוך יומיים) את הרומן החדש של נעה ידלין הטעויות. דפנה שמיר, גיבורת הרומן, מעידה על עצמה שהיא יודעת לקרוא אנשים, שיש לה היכולת הדקה להבין מניעים נסתרים, מסרים לא מדוברים, שפת גוף ורמזים שעולים בשיחה. אולם ביטחונה העצמי מתערער בעקבות מסרים מאיימים שהיא מקבלת לאחר שזכתה בתחרות "המורה של המדינה". הכותב האנונימי טוען שדפנה, מורה ללשון בתיכון בראשון לציון, הרסה לו את החיים. בעקבות המסרים דפנה יוצאת למסע בלשי. במסגרת המסע דפנה נפגשת עם כיתת החינוך הראשונה שלה, מחזור 1994, כדי להבין מה השתבש – כיצד יכול להיות שהיא, המורה הנערצת, שהעמידה דורות של תלמידים מוצלחים, חלקם שועי עולם, הייתה אכזרית כל כך?
התמה של חוסר היכולת לדעת דבר מה על הזולת, לנסות להבין אותו ומיהו מעבר לתואר, לשם, למעמד, היא מוטיב חוזר ביצירתה של ידלין, המשחקת עם עיוורונן של דמויותיה, מכשילה אותן, מייצרת רגעים קומיים של מבוכה. אך המבדיל את הרומן הזה הוא ההליכה עם חוסר הידיעה עד לקצה, כך שהיא לא נעשית קומית אלא מבעיתה – בדומה לתופעת השמלה הזהובה־כחולה. האם הזיכרון שלנו יכול לתעתע בנו עד כדי כך? לפגוע עמוקות בשיקול הדעת שלנו, כך שדמויות מהעבר נראות שונה כל כך בהווה כך שהמלאך הופך לנבל, המנודה לחכם, הכריזמטי לאלים?
הביטחון של דפנה בכישרון שלה להכיר אנשים ולהבינם התערער גם עם גירושיה, כאשר בעלה רענן החליט שהוא צריך "עוד סיבוב" מהחיים, ועזב את הבית: "היא הרגישה כאילו כל הביטחון שלה בעולם הזה מתפוגג. היא קראה אנשים, בזה היה כוחה, שישים שנה וכמעט לא טעתה; והנה, בתוך הבית, בתוך המיטה, ממש, כמו במשל פשטני" (עמ' 181). באופן משעשע, רענן הוא אופטומטריסט, הוא מתקן לאנשים את הראייה, את היכולת להביט בעולם, ונראה שהליכתו מחייה מערערת באופן קיצוני על הנחת היסוד שלה על העולם, על החיים הרגילים, הראשלצ"ם, שחיה במשך עשרות שנים. כשהיא שואלת "איך אפשר לדעת משהו בכלל? נדמה לה שלא בעצמה איבדה אמון אלא בעצם כוחו של המבט" (עמ' 152).
המסע של דפנה מראה כמה אכזרי הוא אופיו הסובייקטיבי והמחורר של הזיכרון. כל אחד מתלמידיה זוכר את שנות התיכון אחרת, והוסיף להן שכבות על שכבות של פרשנות במהלך שלושים השנים שעברו מאז. דפנה מגלה כיצד לכל אחד מהם עמדה שונה כלפי זמנם המשותף, והיא לומדת שאין יחס ישיר בין המידה שהשפיעה על חייו של תלמיד כזה או אחר לבין המידה שהוא השפיע על חייה שלה, שלמעשים שלה יש השלכות לא צפויות ושיש לה נקודות עיוורון רבות.
קל מאוד להסיק שתמונת העולם העולה מהרומן היא שאין לנו כבני אדם יכולת לדעת דבר על הזולת, על המציאות, שאין לנו אפשרות לחתור לאמת או לחלוק תפיסת עולם משותפת עם הסובבים אותנו. אפשר לציין גם את הביקורת החוזרת של ידלין על המחנה הליברלי, על עיוורונו וחטאיו, ובפרט את הביקורת שלה על מעמד המורה הרעוע, שכמו נדרש להציל את ישראל הדמוקרטית מטביעה, ללא הצלחה. דוגמה לכך אפשר לראות בשיחה בין דפנה לבין אוריאל, שופט שהיא יוצאת עימו לדייט:
היא שאלה, על תוכנית, "השפה כגשר" שמעת [...]? פשוט לגמרי במקרה אני עמדתי בראש הצוות שפיתח את התוכנית הזו [...] בגדול זה בדיוק על זה, על השפה כבסיס לאמפתיה, ולתקשורת אפקטיבית, ולחשיבה ביקורתית, ולכינון זהות [...] הדבר המרכזי שאני עובדת עליו עם התלמידים, משימת חיי אוקיי? [...] היא ללמד את התלמידים לראות את עצמם דרך העיניים של מישהו אחר.
[...] ואוריאל אמר, אני לא אומר שכלום לא שווה, שוב, אני לא מדבר איתך נקודתית, נקודתית אני בטוח שיש דברים יפים מאוד. אני מדבר מהותית, אני מדבר איתך על לגדל פה דור של אנשים חושבים, של אנשים ביקורתיים, ברמת המאקרו, ברמת ה-לשנות את החברה, ודפנה אמרה, נו, גם אני מדברת על אותו דבר, ואוריאל המשיך, והדבר הזה לא יכול לצמוח במערכת כל כך חולה. (עמ' 35–36)
דפנה, לשיטת אוריאל, השופט השמאלני, היא אנקדוטה. זמנה, מרצה, ומפעל חייה בטלים בשישים מול מפלצת הפאשיזם הישראלית.
אבל בשלב הזה אני רוצה לערער על המסקנה המתבקשת המציירת באור נלעג את נציגי המחנה הליברלי. שכן, בניגוד לאלישבע פוגל הפרופסור החשודה במעילה מהרומן בעלת הבית, ובניגד לאסנת ודרור, השמאלנים המתייפייפים שעוברים לדרום תל אביב ברומן אנשים כמונו, אין בדמותה של דפנה שום דבר נלעג או קומי. דפנה יוצאת בנפש חפצה למסע הייסורים לגלות את נקודות העיוורון של עצמה. היא נדרשת לתקן עוולות, להתנצל על דרכיה, להתעמת עם האימהות הפגומה שלה, וכמו במסע גיבור היא נכונה לכל אתגר.
נראה כי הרומן מעלה תובנה עגומה על הקיום האנושי, כשהוא מצרף בין כמה אמיתות: הקלות שאנו עשויים לפגוע בה באחר, בשילוב עם נקודות העיוורון שלנו ומוגבלות המבט והסובייקטיביות של הזיכרון, יוצרות תמונת מצב קיומית אכזרית מאוד. אבל בסופו של דבר, דפנה, כמו רוב תלמידיה, היא אדם טוב, היא רוצה ללמוד מעברה, לרפא את עצמה ואת סביבתה. ולכן, בעיניי, הרומן הולך מעבר לקלישאה הפוסט־מודרנית על חולשתה של תפיסת המציאות והאמת. וכך, בסופו של דבר, זה רומן די אופטימי.
ועוד הערה אחת לסיום. הרומן הזה וכתיבתה של ידלין הם חלק מעיסוק חשוב של המחנה הליברלי בעצמו ובפגמיו. ואומנם האומץ של דפנה מסמל את הנכונות של אותו המחנה להתמודד עם עוולותיו ולהידרש גם לתיקון. זאת בעוד ציבורים אחרים בישראל, עם עוולות גדולות פי כמה, אינם דורשים מעצמם את אותו חשבון נפש. לכן אולי מוטב, לקראת הבחירות ובכלל, שהמחנה הליברלי יעסוק פחות בהלקאה עצמית, ויותר בהשגה של כוח פוליטי.
נעם קרון בורוכוביץ היא תלמידת תואר שלישי במחלקה לספרות עברית באוניברסיטת בן גוריון בנגב. עורכת שותפה במערכת פנס.
תגובות