טרנס זה המיינסטרים החדש?
קו בדרום, ערן בר־גיל, עם עובד, 228 עמודים, 2025.
האבחנה ברומן בין מין, מגדר ומשיכה מינית נדמית חיצונית, קלינית ודידקטית. היא משמשת להסביר את ההבדלים בין ההגדרות הללו יותר משהיא אפיון פסיכולוגי רב־גוני שאפשר ללפף סביבו סערות נפש.
אילאור פורת
אני מתלבט איך לתאר את חוויית הקריאה בקו בדרום של ערן־בר גיל, והמילים שעולות לי הן "ריחוף" או "ציפה". הרומן מספר על עומר, נער טרנס שיוצא מהארון במהלך קיץ שהוא מבלה אצל דודיו בערבה. הוריו ואחותו הנשית מאוד נסעו לשליחות בארצות הברית, ועומר בחר להישאר מאחור ולעזור בגידול כלבים במושב. בעצם הוא מנסה לאזור אומץ לגלות לעולם מי הוא, ואנו מתחקים אחריו בגוף ראשון: "כמה שלא ניסיתי, לא הצלחתי להתערבב נכון בין כולם, לא בין הבנות ולא בין הבנים. לא בהכנות להצגת סוף שנה, לא כשנפגשים בבריכה, לא כשהולכים למסיבת יום הולדת במועדון. איכשהו, אף פעם לא הייתי עם כולם באותו קו של מצב רוח" (עמ' 42). זהו ספר רהוט, קל, נוח לקריאה. אפשר לקרוא בו בעודנו טרודים בסבך של מחשבות אחרות, לעזוב ולשוב אליו ועדיין להישאר עם מהלכיו של הטקסט. כל אלו תכונות שאפשר לסכם במילה "קריא". נדמה שהספר מכוון ספרותית ואתית למה שאפשר לכנותו "מיינסטרים", או לדמיוּן של מיינסטרים ליברלי שמאוים בשנים האחרונות גם סביב הסוגיה הטרנסית ומשתמש בה לדמיין את עצמו.
קריאותו המופלגת של הטקסט, המתווכת הרגישה של החוויה הטרנסית האקזוטית למראה עבור הקורא המצוי, אולי גוזרת על הלשון להיות מעט כללית ועל דמותו של עומר להיות בלתי מאופיינת כפי שהייתה יכולה. למשל, בתיאור בת המצווה שלו, עומר מתאר שהרגיש כמו "מישהו שהתחפש לבובה" (עמ' 29). הכתוב יעיל. הדימוי פרוזאי ופונקציונלי אך די צפוי, וחסרים בו ניואנסים, תווים אידיוסינקרטיים או פרטנות נחוצה (למשל, לאיזו סוג של בובה הרגיש עומר שהוא מתחפש?). עומר הוא אומן בשאיפה – הוא מצייר ורוצה ללמוד בבצלאל. אבל הדימויים האומנותיים של הספר די בסיסיים: "סתם ריבוע, שממנו יוצאות פתאום רגליים ונהיה שולחן ועליו קנקן לימונדה וכוסות וקערה עם עוגיות בצורת חצי ירח, וחזיר קטן על צלחת, ובפה שלו תפוח" (עמ' 23). זה דימוי כמעט ילדותי ולא נערי, ובעיקר מחמיץ אפשרות. נדמה שהשאיפה האומנותית של עומר משמשת יותר בתור קישוט אגבי במקום אמצעי הבעה מתחפר, מעמיק. היה אפשר למשל לתאר באמצעים חזותיים־פלסטיים את התפיסה שלו לגבי גופו הנקבי לעומת החוויה שלו כגבר, את מבטו על הגוף של גברים מסביבו. הכתיבה של בר־גיל משתמשת בסמלים אבל בונה אותם באופן מעט גס ומובהק: "'זה צבי השיטים,' עמי אומר, 'והנה עוד אחד, זאת נקבה.' [...] 'איך הם בכלל חיים פה, איפה הם שותים?' אני שואל בשקט, ועמי אומר: 'זה הבית שלהם, תסתכלי מסביב, יש להם פה הכול,' ואני אומר: 'אבל אין פה כלום'" (עמ' 54). במקום אחר בספר, עומר מתחבר עם לוני, נער הסובל ממחלת העור הנדירה ויטיליגו והאדם הראשון שעומר מעז להיחשף בפניו. גם פה הקשר הסמלי בין מי שמרגיש שנולד בגוף הלא נכון לבין מי שבשרו מרובב כתמים הוא קצת ברור מדי. התוצאה של כל זה היא שהכול מוטל לפנינו, ושבר־גיל בונה דמות של "נער טרנס" שנדמית דוגמה מייצגת של טרנס יותר משהיא נער ספציפי, עם עולם פנימי עקום ומסוים החורג מאיזו הסמלה בהירה, מלוטשת, מחייבת. זהותו של עומר היא עניין מבורר וגמור שנקבע לפני ההווה המסופר. הוא מבהיר שהוא בן שרוצה עדיין להיות עם בנים אחרים, כמו שהמין הביולוגי שנולד אליו אמור להכתיב לו ולמרות השינוי שהוא מעוניין לעבור. אבל – אולי כי ההעדפה המינית של עומר נמסרת לנו בתמצות בתחילת הספר במקום ודאות שנותרת להתברר במהלכו – האבחנה בין מין, מגדר ומשיכה מינית נדמית חיצונית, קלינית ודידקטית. היא משמשת להסביר את ההבדלים בין ההגדרות הללו יותר משהיא אפיון פסיכולוגי רב־גוני שאפשר ללפף סביבו סערות נפש, תקוות, שינויים, התמקחות וכעס שעובר גם מי שכבר מבין שהוא להטב"ק. בנקודה אחרת בספר, עומר כותב שהוא רוצה להוריד רק את השדיים שלו, אבל לא לעשות שום דבר מעבר. זאת העדפה מעניינת, אך היא מושלכת בצד הדרך מבלי להתפרש.
בערך באמצע הרומן, אחרי שעומר יוצא מהארון מול משפחתו, הכול משתנה. יש טוויסט. הגוף הראשון שהספר נכתב בו נעשה לגוף שלישי, והספר קופץ כמה שנים קדימה. עומר חייל. הגבריות שהוא שואף אליה היא גבריות כל־ישראלית של צ'פחות ושימוש אינפלציוני במילה "אחי". הכלליות מלאת הכוונות החיוביות והשואפת אלי מיינסטרים מתכנסת לפה באופן מיוחד. הספר הוא מצג ליברלי. הוא מתאר עולם שוחר טוב, שבו – חוץ מתקרית אלימה אחת עם זרים מוחלטים, ולמרות הקושי הראשוני של הוריו – כולם לומדים פחות או יותר לקבל את עומר, והמכשלה העיקרית שהוא נתקל בה היא בלבול אגבי בלשון הפנייה (אולי זה חלום ליברלי קמעה על "עולם ווקי" שאין בו בעיות גדולות יותר ועסוקים בו בעיקר בהיעלבויות כי מישהו טעה בלשונו). בתי הספר והצבא המצטיירים מהטקסט הם גופים ידידותיים לטרנסים. הצרה הכי גדולה היא שמישהי בטקס סיום הטירונות של עומר אומרת "ויש לנו בת שהחליטה שהיא בן" במקום "בת שהיא בן", ולגברים שהוא משרת איתם קשה יותר עם העובדה שהוא הומו – כלומר, נמשך אליהם בפוטנציה – מאשר עם היותו טרנס. נדמה שבר־גיל משחזר ומעדכן את הפינקוושינג מעדות "יוסי וג'אגר", שבו החייל הגאה – הגבר־גבר לעניין – הוא הפיגורה שעליה יבוא העליז בשערי הישראליות, ומדמות שוליים מאיימת ייעשה לקיבוצניק חתיך, רגיש וכמובן מסוקס בגילומו של אסי דיין.
תוך כמה עמודים מתברר שעומר לא רק חייל, אלא חייל קרבי (חובש אומנם למרבה תסכולו, אבל בקרקל), שאתרע מזלו להיות באחד מקיבוצי עוטף עזה ביום ההוא באוקטובר. אלו עמודים לופתים, קשים לקריאה על אף קלותה הנמשכת של הלשון. הדמויות עוברות מה שעברו בשבת השחורה, ובר־גיל מסור להתחוללות המציאות. רוב מה שמתואר הוא פעולות – ריצות, יריות, אלימות מזעזעת – או היזכרויות שמשלימות פערים בסיפור הפרטי (למשל עומר הנזכר באחותו ומתאר מה השתנה ביחסיהם מאז היציאה מהארון). נדמה שהרצון של בר־גיל היה לתאר את האירועים המיידיים באותה שפה יעילה ששאר הספר כתוב בה. זה רצון לגיטימי, אבל המבנה של הספר מזמין דווקא פרספקטיבה רחבה יותר. את הטוויסט – שינוי הגוף המספר והמהפך מסיפור על ארון פרטי לסיפור לאומי – אפשר לקרוא כגילום צורני (כלומר, גופני) של הטרנסיות. הספר לכאורה היה דבר אחד, והתגלה שהוא משהו אחר (הוא משנה את מינו – הדקדוקי – מראשון לשלישי, כמי שלראשונה אוזר אומץ לדבר על עצמו ברבים בלשון זכר). אבל בר־גיל לא יוצר את הטוויסט משום מקום, אלא מנסה למתוח קו מאז לעכשיו שעדיין תופס אותנו בהפתעה מוחלטת. כמו ההורים של עומר, שחושבים שהטרנסיות הייתה החלטה פתאומית אך מבינים בהדרגה שעומר תמיד היה בן ונשלחים לחפש רמזים בילדותו, כך גם הקוראים של הספר יכולים לחפש בחלקו הראשון רמזים לעתיד לבוא, כמו בסרט מתח.
הספר נפתח בהכרזה ש"המקום הראשון הוא קו. זה שממנו והלאה, לעומת מה שהיה לפניו" (עמ' 1) ונגמר ב"קו האופק אלכסוני, משולש השמיים בשלישו העליון, והאדמה שתחתיו תופסת את שני שלישיו התחתונים, והוא מביט בזה כמו בציור מתהווה, ורואה איך מתוך האדמה צומח דשא, ואת שורשיו שיורדים אליה ומשתרגים זה בזה ומתלפפים, ולמעלה הולכים ומתבהרים השמיים [...] ונמתח קו בדרום" (עמ' 225). זו גם פריסת קו צבאית, גם קו של ציור וגם ציר זמן שמוביל מהעבר להווה. ייאמר לזכותו של בר־גיל שהתחבולה האלגורית באמת מפתיעה ומעניינת ושחילוף הגופים משוכלל ומקורי ומצעיד את המבנה האלגורי אל העידן הפרפורמטיבי. ועדיין אין מנוס מלשאול מה משמעות הקו המתוח. מה השיח הטרנסי, מעורר את אפשרויות המחשבה ככל שיהיה, מוסיף לאלגוריה הלאומית? האם הוא רומז על הסימנים שתמיד היו שם אבל התעלמנו מהם כאמירה על הכשל המודיעיני? האם זהו משל על מטמורפוזה, על הקו שחצה את קיומנו ושינה את הזמן, החברה והמרחב מדבר אחד לדבר אחר (מבת לבן, לצורך העניין), או בעצם על יציאה מהארון כהפיכה למה שבעצם תמיד היינו, "הסרת לוט" שחושפת – וסליחה על הנמשלים הגסים – את האכזריות הערבית שהתחבאה מאחורי דיבורים יפים על שלום, או את התשוקות האלימות הכמוסות שהוכמנו בחברה הישראלית (כמו שיאהבו לומר בשמאל הרדיקלי, "הרי הציונות תמיד הייתה כזו"). ואולי זו אמירה על הרצון האלגורי־לאומי – מבנה ספרותי שפעם היה המקובל בספרותנו ודעך, עוד אלגיה על מה שהיינו פעם, כמו איחוד של להקה אהובה מהסבנטיז. ואולי כל הדברים האלה נכונים, ואולי אף לא אחד. האניצים נרקמים ונפרמים בתודעתי, חסרי מסקנה או פואנטה. אפשרויות הלשון והמחשבה והפשר רוצות המשך, אבל הספר לא מספק אותו והן ממילא חופשיות ממנו.
ד"ר אילאור פורת הוא מבקר ספרות, עורך ומתרגם, אוהב רכילות, מקאבריות ומחזות זמר. ספרו, הספר הראשון על המשורר האחרון: מסה על שירת חזי לסקלי, ראה אור לאחרונה בהוצאת "גמא".
תגובות