״מבחוץ זה נראה כמו גיהינום״: על בעל ירקון מאת נדב נוימן

בעל ירקון, נדב נוימן, פרדס, 243 עמודים, 2025.

ישראל המתוארת בספר אינה רחוקה מאוד מישראל כיום, ולכן הדיסטופיה המתוארת בה היא רכה למדי, לא פוסט־אפוקליפסה מוחלטת, אלא איזושהי מציאות שהתגלגלה כמו מתוך המציאות הממשית.

רינה ז׳אן ברוך

בעל ירקון, רומן הביכורים של נדב נוימן, מתרחש בגרסה עתידית של ישראל שהתרחש בה שינוי פוליטי עמוק ורחב, והחברה הפכה דתית ורדיקלית. בתוך המציאות הזו אנו פוגשים את יואל דנציגר, חוקר עתיקות המצוי כבר זמן מה בשולי החברה ואף נחשד כבוגד, שמוצא את עצמו בליבהּ של חקירה כפולה – עצמית ובלשית.

באזור הירקון מתגלה חפץ קדום ומסתורי, צלמית ברונזה של אל כנעני, בעל כנראה – הנעלמת מיד אחרי שנמצאה. יואל נשאב לחקירה סביב מקורו של החפץ וסביב היעלמותו. החקירה מובילה אותו דרך רשת של דמויות, מקומות, רעיונות וכוחות הפועלים סביבו – דתיים, פוליטיים ותודעתיים – ומערערת את תפיסת המציאות שלו. החיפוש והחקירה מובילים את יואל ואת הרומן מעבר לגבולות ישראל והוא מתקיים בחלקו גם בהודו, שם הוא מגלה דברים נוספים על עצמו ועל התעלומה, וההקשר הרחב שהיא מצויה בו מתברר. ככל שהחקירה מתקדמת, היא נעשית אישית ומטאפיזית יותר. יואל, שחווה הזיות או חזיונות כל חייו, מתמודד מול שאלת זהותו כמו גם מול החקירה האמיתית שהיא כרוכה בה.

כך, מה שמתחיל כסיפור בלשי ארכיאולוגי, הופך למסע קיומי ופילוסופי. סיפורו של יואל הוא סיפור עתידני ודיסטופי, העוסק גם בשאלות אישיות ורחבות: זהות, קשר בין אדם למקום, אופייה של הטכנולוגיה והתפתחויותיה, התבדלות וצמצום של האמונה, החברה והעצמי.

ישראל המתוארת בספר אינה רחוקה מאוד מישראל כיום, ולכן הדיסטופיה המתוארת בה היא רכה למדי, לא פוסט־אפוקליפסה מוחלטת, אלא איזושהי מציאות שהתגלגלה כמו מתוך המציאות הממשית, אוסף של הכרעות ומצבים שהובילו בסופו של דבר אל המציאות שנוימן מתאר. בעתיד שהספר מתאר ישראל היא דתית, משיחית, עסוקה בעצמה ומבטלת את כל מה שמחוצה לה. דווקא בגלל שנדמה שהמציאות הבדיונית הזו אינה רחוקה כל כך מהמציאות שלנו, האזהרה ותחושת הבהילות המורגשות בספר חדות יותר. ברקע מתואר גם משבר אקלימי שדוחף את כל המאורעות אל הקצה ותורם לתחושת התוהו ובוהו הכללית.

המציאות שנוימן מתאר היא של כאוס יומיומי מתמשך. לא מדובר בארץ שממה שלא נותרו בה כמעט אנשים או מזון כמו בעולמות דיסטופיים ספרותיים וקולנועיים שאנו מכירים, אלא זה עולם שממשיך לפעול למראית עין כמעט כרגיל, למרות המצב: יש בו מקומות בילוי, ביורוקרטיה, קבוצות וקליקות המתארגנות מחדש לפי כורח המציאות, כמו למשל במתחם שרונה:

״השבט [בר ברחוב הארבעה] היה המקום האחרון בתל אביב שאנשים כמו יואל יכלו לשבת בו. הוא היה ממוקם בשולי שרונה, שכונה שנכנעה ראשונה לסלאמס. תחילה התמקמו בה מעט פועלים זרים ופליטים שעוד נשארו בארץ ונדחקו משכונותיהם. הם הציבו בה אוהלים, ומהם עוד היה אפשר להתעלם. היו דברים דחופים יותר להתעסק בהם – המגדלים שגידרו את השכונה ננטשו בחלקם, התשתיות התיישנו מהר מהצפוי. [השכונה] התמלאה פחונים, קרטוניות ובתים זעירים מאולתרים, שנבנו על ידי הקולקטיב השרוניסטי. לאנשים מבחוץ זה נראה כמו גיהינום, אבל היה באזור משהו קרנבלי, עם כלכלה מקומית, אמנות רחוב מוזרה; קהילות ייחודיות שהתפתחו בו״  (עמ׳ 46–47).

הכול ממשיך כרגיל כביכול, מכוח אינרציה ומתוך הכוח האמיתי והבלתי מעורער: הצורך לחיות. להתקיים גם כשהמציאות עגומה, גם כשהמדינה שהגיבור חי בה ממשיכה לאבד את עצמה איבר אחר איבר, עד שלא ברור מה עוד נשאר ממנה, למען מה בעצם התכנסנו כאן. במובנים רבים המציאות הזאת מדכאת יותר מאשר עולם פוסט־אפוקליפטי שלא נותר בו דבר מהמערכות החברתיות הקודמות. יחד עם זאת, יש מידה רבה של חיוּת גם במציאות הזאת, ונראה שנוימן מוצא בה גם יופי – בתוך הכאוס והמגבלות.

ברומן יש מתח בין כוחות רבים, אבל אחד המעניינים שבהם הוא המתח שבין אחדות לריבוי. ביהודה, יש דרישה מוחלטת לאחידות דתית. האחידות הזאת, שהשלטון ונציגיו דורשים, מזויפת או שקרית ככל שתהיה, הורסת כל חלקה טובה ומכפיפה אליה הכול. יש רק דת אחת, רק אפשרות אחת, על כל השאר ״להתגייר״, להתאים את עצמם או להיעלם. מה שלא מתאים יותאם ומה שלא ניתן להתאים יסולק בכל האמצעים האפשריים. כך גם רשות העתיקות ״מנועה מלהתעסק בממצאים לא יהודיים״ (עמ׳ 18), וכשנמצאת רצפת פסיפס בלוד, אך במרכזה ניצב אל השמש הפגני הליוס, נדרש להתאים אותו כדי להמשיך ולשמר אותו: ״אז אתה מבין״, אמר סבג [ליואל], ״הבחור עם השמש סביב הפרצוף צריך לעבר גיור. אתה יכול לגייר אותו בשבילי?״ (עמ׳ 62).

גישתו של יואל, חוקר העתיקות, מציגה התנגדות לדרישה הזאת, ומסעו בספר חושף אפשרויות וריבוי. בעומק הווייתו יואל נמשך אל הריבוי וקשור אליו, כמו דרך החזיונות שהוא חווה. ״החזיונות היו שם מאז ומתמיד, או לפחות מגיל צעיר מאוד, מרגע שליואל הייתה תודעה שנרשמת בזיכרון. היו שם חיות, מלכים, מלאכים, אלים עתיקים [...] וקולות שקוראים לו להביא את היום, לסיים את זה, לעשות מה שצריך לעשות״ (עמ׳ 30–31). חקירתו מגלה לנו גם כמה אמונות – דתיות, פילוסופיות, מטאפיזיות – שהוא נחשף אליהן גם במסעו להודו. יתרה מכך, בתוך העולם הכאוטי שהסיפור מתקיים בו, התביעה לאחדות נדמית מגוחכת כמעט, מיותרת לאור האפשרויות הרבות הטמונות בריבוי.

בין ההפיכה למלחמה ולמאורעות האקלימיים, גם הטכנולוגיה היא כוח התופס מקום מרכזי בדיסטופיה של נוימן, והיא מתערבלת בבליל ההתרחשויות בה בכל מיני אופנים: ״[בחורה] סיפרה על דת אינטרנטית חדשה, על טקסים משני תודעה במציאות מדומה, על תקשורת טלפתית עם ישויות דיגיטליות, טרנספורמציה ואינטגרציה והשלב הבא״ (עמ׳ 53).

אחד הדברים המעניינים בספר היא העובדה שנוימן לא רק שאינו חושש מטכנולוגיה ומהתפתחותה, אלא הוא גם נהנה ממנה. הספר הוא לא מחזה אימים המתאר מה יקרה כאשר הטכנולוגיה תקום עלינו לאכלנו, אלא הוא עומד על האופן שבו הטכנולוגיה משתרגת בחיינו ובגופנו, בכל רבדי החברה והתרבות. הטכנולוגיה כלשעצמה, אינה טובה או רעה, היא ניתנת לניצול ולשימוש ככל שנרצה. היא גם מאפשרת את הרחבת הקיום והתודעה כשהמציאות סוגרת עלינו, ונעשית כרוכה גם ברוחניות. למשל, כשיואל מדבר בערגה על משחקי מחשב ששיחק בהם כשהיה ילד, ועל האפשרות לברוח מהמציאות אל ממד מקביל: ״׳זה מצחיק, המשמעות המקורית של אווטאר היא התגלמות של אל בבשר בעולם בני האדם, אבל האווטאר שלנו עושה ההפך – אנחנו פושטים את הבשר ועוברים לעולם הנצחי של האלים, עולם הביטים שלא מוגבל על ידי חוקי הפיזיקה של העולם שלנו. נראה לי שזה מה שקסם לי. האפשרות להגר לעולם וירטואלי, ממד הנצח של האלים...׳״ (עמ׳ 171).

הספר מעט בוסרי בנקודות מסוימות, במיוחד באופן שמתוארות בו מערכות היחסים הרומנטיות הכושלות של יואל, שם יש נטייה מסוימת לקלישאות. העלילה לא תמיד מאוחה כראוי, ויש מודעות גדולה מדי לפעמים אל תבנית מסע הגיבור שסיפורו של יואל מושתת עליה (ושהוא גם מתייחס אליה בתוך הספר עצמו), אבל זה לאו דווקא לרעתו. כי יחד עם הבוסריות ניכרות גם התלהבות וחופשיות שהופכות את הקריאה בספר לסוחפת ומסקרנת, ויש בו וברעיונות שהוא מעלה משהו נועז ומרהיב, שלעיתים נעדר מספרות דיסטופית. הוא מהנה לקריאה ומפתה ללכת בעקבות הרעיונות המטאפיזיים שלו.

בעל ירקון הוא ספר שמוחה, באלגנטיות ובחוכמה, על המציאות המתהווה כאן. כמו כל דיסטופיה טובה, הוא מתבונן במציאות על ידי הגזמה שלה, הרחקה שלה, דמיון מחדש שלה. הוא מתריע בפניה, אבל גם מוצא בה חן ואפשרויות.

---

ד"ר רינה ז׳אן ברוך היא חוקרת ספרות, עורכת, מתרגמת וכותבת.