מן הכלום באת ואל הכלום תשוב (ובדרך תעשה מזה אימפריה)

מחר אני יוצא מזה, מתן חרמוני, כתר, 206 עמודים, 2021.


חרמוני הוא סופר מוכשר עם כשרון ברור, גם אם נדמה שהספר הזה חלש יחסית. יחד עם זאת, מתקיים בספר תואם מעניין בין הנושא ("מדעי הכלום" הנטווים לאימפריה) לבין ה"צורה" והסגנון (שחרמוני מפתל במיומנות ל"אימפריה") – ופה מסתמן החוזק האלטרנטיבי שלו, והיופי והטעם.


אילאור פורת


כשקראתי את גב הספר החדש של מתן חרמוני, מחר אני יוצא מזה, ואחרי היכרות עם ספרו הפארודי-אקדמי-פרובוקטיבי שפילפוגל שפילפוגל, ציפיתי לקומדיה בסגנון "שובר שורות – גרסת האקדמיה". למשל, סיפורו של מרצה מן החוץ בחוג למדעי הרוח ש"מידרדר" ומתחיל לסחור מהצד בעבודות אקדמיות, ולבסוף נעשה ברון פשע וסוחר סמים. פרובוקטיבי? נגיד.

הספר של חרמוני מכיל את כל הרכיבים הללו, אבל הם מורכבים הפוך: המספר מתחיל בלי כלום, ומרוויח את לחמו דרך סחר בסמים שמתחלף בסחר בעבודות אקדמיות. במקביל הוא מתחתן (ובוגד), ומקים אימפריה מבוססת על "כלום" – על "ייעוץ רוחני" עלום במדעי הרוח. המספר של חרמוני הוא לא מוסרי, בוגד וגזען. הוא מתייחס לכל דבר, כולל מערכות יחסים עם אנשים (למשל, אשתו ענבר, שבאה מבית עשיר), דרך הפן הכלכלי. הוא גם לא מגיע "מתוך" האקדמיה, אלא רק חולף דרכה. את התואר הראשון במדעי הרוח הוא עושה בכלל בגלל אשתו.

הסדר ה"הפוך" שבו מורכב הספר של חרמוני, מחמיץ את ההזדמנות הסאטירית האפשרית העולה מהמבנה שדימיתי לעצמי. במקום להידרדר ו"להתלכלך", ועל הדרך לומר משהו מעניין על מצב המחלקות למדעי הרוח בימינו, הגיבור של חרמוני "מתנקה", עובר מסחר בסמים לסחר בידע אקדמי, ומתייחס למדעי הרוח באופן רדוקטיבי, כמו שהוא מתייחס לכל אספקט שניכר בדרכו: דרך האלמנט הכלכלי. במובן הזה, זהו ספר שמרני בדרכו, משום שהוא משמר את התפיסה של "שיווק" מדעי הרוח דרך שאלות של רווחיות ו"תועלת".

הגיבור ה"רדוקטיבי" של חרמוני הוא גיבור שהכול "קל" לו, ושום דבר מהדברים הקשים שהוא עובר ועושה (כמעט – ועל כך בהמשך) לא נוגע בו. לא כשהוא נתפס על סחר בסמים ונעצר, ולא כשהוא בוגד באשתו. המספר של חרמוני הוא ליצן (במובן החיובי של המילה), וה"קלות" שבה הגיבור עובר את תלאותיו השונות מרמזת שמוטב לקרוא אותו מהר-מהר, כמו הגיבור שקל לו לעבור מדבר לדבר (ליתר דיוק – הוא רוצה שנחשוב שקל לו. מפחיד נורא להיות אמן סטנדאפ. לא נעים לומר זאת, אבל גם בדיחות רבות בספר לא בדיוק "עובדות" עד הסוף. כך מצאתי את עצמי מחייך רק פעמיים).

בביקורת אחרת של קרן דותן ב"ישראל היום", נכתב שחרמוני בונה בספר "מגדלים באוויר", שחרמוני הוא "אשף רטורי" שמעדיף "להחזיק את הקורא" שלא ישתעמם בשלל גינונים, מניירות ו"סגנון מתנצל", מאשר לספר את הסיפור. ואכן, במידה מסוימת, המספר שנע בקלות בין דברים "נאחז באוויר", בכלום, בעלילה המופרכת עד גיחוך, בסיפור קופצני, בסאטירה שלא ברור מול מה היא מכוונת, באימפריית מדעי הרוח שלא בדיוק ברור מה עושים בה.

במובן הזה – אם להיות בוטה לרגע – רציתי לפטור את הספר הזה כספר ש"אין בו כלום". ובכל זאת – משהו הצליח להחזיק אותי במהלך הקריאה (קראתי פעמיים). לרוב בקריאה של פרוזה אני מוצא את עצמי נעצר, נתקע, סוטה הצידה, נופל למהמורות של שעמום שיש לצלוח. ובספרו של חרמוני זה לא קרה. אפשר לדבר על "קצב" ותזמור, להצביע על יכולת הכתיבה של חרמוני, על השליטה שלו בעברית, על הטון המובחן, הייחודי, הנעבכי-יידישאי-אמריקאי שהוא בונה בכל ספריו (בספר הזה, למשל, זה ניכר בדמות של עורך דין יהודי אמריקאי ששמו מאיר גץ, שאומר בבדיחות מוצלחת ש"ווֹטאֶוֶור יו ווֹנט, מייר גֶטְס").

יכולתי להביא עוד עדויות לכך שחרמוני הוא סופר מוכשר עם כשרון ברור, גם אם נדמה שהספר הזה חלש יחסית. אבל אני רוצה לדבוק, בעצם, לרגע לא נעים, בניסוח ה"אכזרי-מדי" (והלא-הוגן), ש"אין בספר הזה כלום" – ולו כדי "להצילו", בטענה שבעצם הספר מציג תואם בין הנושא ("מדעי הכלום" הנטווים לאימפריה) לבין ה"צורה" והסגנון (שחרמוני מפתל במיומנות ל"אימפריה") – ופה מסתמן החוזק האלטרנטיבי שלו, והיופי והטעם בו, והדיון הרחב שאפשר לטוות באמצעותו על היחסים בין הרצון ל"תכלית" (שצועדת בקו ישר, גם כתכלית של קריאה, למשל "הגעה לפואנטה" מספקת) שיכולה לגלם בדרכה את הרוח הקפיטליסטית הרווחית, הרדוקטיבית, לבין הסגנון והמניירות שאולי מייצגות את ה"ספרותיות".

הספר הזה מייצר סחררה מעניינת בין שני המחנות ה"אויבים" האלו – הכלכלי-תכליתי והאסתטי-ספרותי, מעמת אותם זה בזה, צוחק על שניהם, ממזג אותם זה בזה. ה"עימות" בולט בעיקר באופן שבו המספר יכול לכתוב עבודות אקדמיות. הוא כותב אותן מהר וב"קלות", שאתה כבר הזכרתי, כי הוא הבין את הנוסחה:

"עכשיו, ברגע שיש לך תכלית, קל מאוד להכניס את הכל-הכל-הכל לתוך תבנית. אם התכלית ברורה, זה לא אמור לקחת הרבה זמן. נניח, שבוע [...] זה עניין מאוד פשוט. בלימודי הפילוסופיה המערבית צריך לאמץ את עניין האחד והאחדות. בלימודי הפילוסופיה המזרחית את הריבוי. בלימודי הספרות, היופי של המילה הכתובה אל מול הכיעור של העולם. בלימודי היסטוריה, התפתחות המאורעות אל מול התפתחות הרעיונות. שלא תהיה כאן טעות. אני לא מתיימר לפצח את הגנום של כל לימודי מדעי הרוח. חלילה. אני רק אומר שמבחינתי, זה היה טוב מספיק. הצלחתי לצקת את כל הידע שרכשתי אל תוך התבניות האלה, וזה היה די והותר."

מי שנתקל ברעיון שכדאי ללמוד מדעי הרוח כי "חושבים שם מחוץ לקופסה", וזה טוב לעבודה בהייטק – נתקל כבר בסוג הרדוקציה הסיסמתית הזו. אצל חרמוני מדעי הרוח, והשיווק הקפיטליסטי-נוסחתי שלהם, ממזגים לתוכם את ה"יופי" והאסתטיקה שעומדים מול כיעורו של ה"עולם" (ושל הכלכלה). חרמוני צוחק בפניה של ה"אסתטיקה" המנותקת, הטהרנית, המתנגדת לעולם, הופך אותה ל"סיסמה", קלישאה, שאפשר לכתוב מהר, לשכפל, לרתום לצרכים קפיטליסטיים ולהופכה לסחורה. כך בעצם, החשיבה "מחוץ לקופסה" היא הקופסה עצמה, עבודה אקדמית שאפשר לכתוב מהר-מהר, תכלית שמתמזגת לתבנית (זה מזכיר לי את נטיית העבר המסוימת של כתיבה אקדמית, לכתוב באמצעות רטוריקה שבה היוצר נדרש "לסרב לקטגוריות מוכנות מראש", ברטוריקה שמרגישה כבר מוכנה-מראש). במילים אחרות, זהו "רדוקטיביזם אסתטי", אם תרצו, תמונת מראה של הרדוקציה הקפיטליסטית של המספר.

ה"קופסה" הקפיטליסטית-צחקנית של חרמוני מתפוגגת בסוף הספר, ומגשימה בדרכה המהופכת את הסיסמה ה"אסתטית". בסוף הספר הגיבור מאבד כל מה שהיה לו – את העסק ואת הבית והמשפחה, וחוזר לנקודת ההתחלה של חייו, לטמבוריה המשפחתית בראשון לציון. הייתי מתפתה לכתוב כאן אזהרת ספוילר, אלא שהמבנה של הרומן מונע מהסיום להפתיע אותנו. כבר היה ברור לי שהמספר ואשתו הולכים להיפרד, ושהעסק ייפול. וברגע שבו העלילה קורסת, אנחנו נותרים רק עם "סגנון", עם ה"איך" ופחות עם ה"מה", עם הרשות שנתונה למרות שהכול צפוי, כלומר עם ספרות. אולי גם מהסיבה הזאת, הספר כולו נקרא מחר אני יוצא מזה – ציטוט מבחורף של ברנר שחותם את הרומן של חרמוני, ומפנה אותנו למסורת של "ידע" ספרותי ל"יודעי דבר". הספר "הקליל" מתכתב – פה רק ברמז – גם עם יצירות "גבוהות", ונקרא כולו כמן קומדיית תלושים-יהודית-יידישאית.

העסק של המספר נופל כאשר הוא מנסה להקים לו "בית". בסוף הספר הוא נדרש להפוך את "מדעי הכלום" לנכס ממשי, מרכזים שמתוכם החברה תפעל. אבל הרכישה הזאת נכשלת והמספר מסולק מהעסק. במקביל, הוא גם מאבד את הבית הממשי שלו, כאשר הוא מתגרש מאשתו בעקבות רומן שהיה לה עם סופר מצליח, שעבד גם הוא בחברת "מדעי הרוח" (מדעי ה"כלום") של המספר.

רגע הפרידה מאשתו הוא גם הרגע בספר שבו המספר בוכה, ולרגע קשה לו. אבל הוא לא בוכה כי הוא מקנא, אלא כי הוא הבין. או את חומרת מעשיו, או – אולי – שהפרידה הייתה ידועה מראש. מה שידוע מראש, בגלל הסגנון של הספר, משתלב עם "אובדן הבית" הכפול (שבו המספר מפסיד מול "סופר", שרתום אומנם גם הוא לשיטה הקפיטליסטית, אך סופר, בכל זאת), ומרמז דווקא לניצחונה האפשרי של הספרות ושל הרוח. והלא זאת ה"סיסמה" האסתטית! כך, בעצם אנחנו בעיצומו של פרדוקס יפה, מסחרר. דווקא תפיסת העולם הקפיטליסטית, המשטיחה והקלה לביצוע של המספר, היא זאת שלא מצליחה להכות שורשים ולהקים בית שנשאר לאורך זמן. ובמקביל, דווקא הסגנון ה"קל", הכמעט-אוורירי, של הסיפור, היכולת לקרוא בו מהר, כעדות לכישרון הספרותי של חרמוני, דווקא "הכלום" שמסתחרר, מעידים משהו עמוק על טיבה של הספרות, על הכוח של ההישארות באוויר.

אילאור פורת הוא חוקר ספרות, עורך ומתרגם, חבר מערכת בכתב-העת אודות.

186 צפיות

פוסטים אחרונים

הצג הכול