ניסוי ביחסים סימביוטיים

איך לאהוב את בתך, הילה בלום, כנרת זמורה-דביר, עורך: יגאל שוורץ, 238 עמודים, 2021.


בספר איך לאהוב את בתך, מבקשת המספרת לברוא מעבדה בה תיבחן אפשרות של כינון מערכת יחסים סימביוטית בינה ובין בתה. תפקידה של האם באותה מעבדה הוא כפול: היא מחד אובייקט מרכזי בניסוי עצמו, ומאידך המדענית הראשית המנהלת אותו ומנתחת את הנתונים המתקבלים במהלכו.


חיים וייס


בטקסט קצר במסכת שבת פותח התלמוד הבבלי אשנב ליחסיהם המורכבים של ר' שמעון בר יוחאי (רשב"י) ובנו ר' אלעזר. על פי הסיפור הרומאים ביקשו להוציא להורג את רשב"י שדיבר סרה בהם ובשלטונם. על מנת להתחמק מגזרתם הלכו הוא ובנו והתחבאו בבית המדרש, ובכל יום הייתה אשתו מביאה להם אוכל ומים. כאשר "חזקה הגזרה", כך מספר התלמוד, אמר רשב"י לבנו, "נשים דעתן קלה עליהן, שמא יצערו אותה הרומאים ותגלה אותנו." וכך, מבלי ליידע את האם, הלכו הוא ובנו והתחבאו במערה, ההופכת בידי המספר התלמודי למעין מעבדה משוכללת ומסוכנת בה מבקש האב להפוך את בנו לכפילו. הדרמה הפוליטית בה נפתח הסיפור מומרת לדרמה פסיכולוגית-משפחתית בה אב חסר עכבות מנתק את בנו מהעולם כולו, מגדיר עבורו את האם כאויב, ואגב כך את המין הנשי כולו, שהרי הנשים כולן דעתן קלה עליהן, וברגע שמופעל עליהן לחץ הן מסגירות גברים לידי הרומאים. וכך, לאחר שהודרה האם מהעלילה, יושבים להם האב והבן במשך שלוש-עשרה שנה במערה כשהם מנותקים מהעולם כולו, שקועים עד צווארם בחול ולומדים תורה. אלא שהניסוי כמובן כושל, והאב ובנו, מיד עם צאתם מהמערה, הופכים למעין צמד גרוטסקי הרוצחים במבטם את כל מי שנקלע בדרכם ונדמה להם כמי שאינו עוסק בתורה, עד שיוצאת בת קול מן השמים ואומרת להם, "להחריב עולמי יצאתם? חזרו למערתכם."

נזכרתי במערה של רשב"י ובנו כשקראתי את ספרה החדש של הילה בלום, איך לאהוב את בתך, בו דרמת האב-בן התלמודית מומרת לדרמת אם-בת. האם יואלה – ששם בתה, לאה, בלול ומוכל בשמה שלה – מבקשת לברוא מעבדה בה תיבחן אפשרות של כינון מערכת יחסים סימביוטית ביניהן. תפקידה של האם באותה מעבדה הוא כפול: מחד היא משמשת (יותר מהבת עצמה כך לעיתים נדמה) כאובייקט המרכזי של הניסוי, ומאידך כמדענית הראשית המנהלת אותו ומנתחת את הנתונים המתקבלים במהלכו.

מערכת היחסים העומדת במרכז הרומן בין האם לבת מושתתת על עקרונות של מחיקה, טשטוש גבולות, והדרה של כל מי ומה שיש בכוחו לזהם את המרחב הסטרילי אותו מבקשת האם לכונן. הראשון להיות מוקרב הוא העבר הטרום הורי של האם הנמחק לחלוטין ("הפיכתי לאם התבטאה במחיקת כל מה שקדם לנו", עמ' 50). טשטוש הגבולות בין הבת המתבגרת לאם הוא שיטתי ומלווה את הרומן לכל אורכו ("לאה לא ידעה להבדיל ביני לבינה, עדיין לא, היא הראתה לי הכל, שיתפה אותי בכל והתירה הכל", עמ' 74). פלישתם של אחרים, גם אם הם זרים קרובים, לתוך המרחב הסטרילי של סימביוזת היחסים בין האם לבת, נתפסת כאיום מתמיד, ולפיכך הם מודרים החוצה על ידי האם. כך למשל, מודרת ארזה, חברתה של לאה, שפלשה למרחב האסור: "עכשיו כבר לא סבלתי את ארזה וקיוויתי שתלך.." (עמ' 89), וכך מגויס בידי האם הפחד המובן והמוכר של לאה הקטנה לישון בבתי חברות ("לאה סירבה לישון מחוץ לבית," עמ' 70) ככלי לביצורו של אותו מרחב ביתי מוגן וסטרילי בו האם והבת יכולות להיות ביחד. יואלה מבקשת את שלא ניתן לבקש ומשתוקקת להיות בה בעת גם אֵם וגם חברה לבתה, ולכן היא ממירה את השינה בבתי חברות – על העונג והאִיום שכרוכים בה – בבילויים משותפים, מטשטשי גבולות, שלה ושל בתה, במיטות שונות: "לפני השינה אנחנו מכבות את כל האורות מסביב ומדליקות רק את הגרלנדה, מתבוננות באורה הקר בעודנו מכורבלות יחד במיטתה של לאה, מאוהבות כל כך. 'בעלי,' לאה אומרת. 'חתני,' אני אומרת. 'יוולדו לנו כדורי טורקיז מוזהבים,' לאה אומרת." (עמ' 69).

עם זאת, ההדרה הגדולה ביותר, זו המכוננת מראש את הניסוי אך מובילה גם לכשלונו הנורא, היא של גברים. כמו בסיפור רשב"י ובנו, בו נשים בכללן נתפסות כגורם מסוכן ומאיים, גם בספרה של בלום גברים נתפסים כמי שבכוחם לערער את פנטזיית המיזוג בין האם לבת ולפיכך יש לסלקם, בכל מחיר, מתוך העלילה, גם אם הדבר כרוך באלימות. ההדרה של האב מוצגת ברומן כמעין מאפיין טרנס-דורי, כמעט גנטי, של השושלת ממנה באה יואלה. היא ואמה מקורן בשושלות נשיות המורכבות מאמהות ובנות בלבד. תפקידם של האבות בשושלות אלו הוא ללוות את העלילה לתקופת-מה ואז למות: "אמי הייתה יחידה לסבתי, אני הייתי יחידה לאמי, בתוך בתינו היינו עדות יחידות לחיינו, הסיפור שלנו מעולם לא פוצל בין דובריו ולא נסתר מפי איש [...] אבי מת כשמלאו לי ארבע-עשרה" (עמ' 105). בתוך מבנה משפחתי גנטי-מיתי שכזה ברור שיואלה תמשיך את השושלת, היא תהיה אם לבת אחת בלבד ומאיר בן זוגה ואביה של לאה יממש גם הוא את התפקיד הטראגי שנועד לו: ילווה את האם והבת עד שתגיע שעתו, ואז ימות. מאיר, על אף שהוא מוצג כאב מסור לבתו וכבן זוג אוהב ליואלה, אינו מורשה להיכנס אל לב המעגל הפנימי של יחסי האם והבת ("כשהיינו רק שתינו, לאה ואני, השתקפנו זו לזו בדיוק כהוויתנו", עמ' 128) ובהגיע זמנו הוא מסולק אל מחוץ לעלילה ומת.

אל מול הדרתו ומותו של מאיר, הנתפסים כטבעיים ומתבקשים כמעט, מעין גזרת גורל טרנס-היסטורית שמקורה בשושלת הנשית ממנה באה יואלה, הדרתו האלימה של דניס, הנער בו מאוהבת לאה, היא החטא הקדמון של העלילה כולה והיא זו המובילה את סימביוזת האם והבת אלי סופה. אהבתה חסרת הגבולות של האם יואלה לבתה המתבגרת, המבקשת להתרחק מעל אמה, כרוכה בשנאה יוקדת למי שמתקרב לבתה או שבתה מתקרבת אליו: "אני אוהבת אותה אהבה בלתי נסבלת, אולי בלתי אפשרית, ואת הילד ההוא אני מתעבת באותו האופן" (עמ' 199). האם, הלכודה בדרמת היחסים הבלתי אפשרית עם בתה, מזדהה כמובן עם כאב הדחייה של הבת על ידי דניס ושונאת אותו בשל כך, אך גם משתוקקת לדחייה זו ואף פועלת באלימות למימושה המוחלט. העלמתו של דניס תאפשר לסלק את האיום הטמון בדמותו על יחסיה עם בתה המתבגרת, המבקשת, באופן טבעי, לכונן מערכת יחסים עם נער בן גילה, מערכת יחסים שלאמה לא אמור להיות חלק בה.

חטאה של יואלה כלפי דניס, שמקורו ברצונה לשמר את שאי אפשר לשמר ולמנוע את היפרדותה הטבעית של בתה המתבגרת מעליה, מוביל לשרשרת מהירה של טעויות וחטאים המוליכים את מערכת היחסים בין האם והבת אלי הקרע הנרמז כבר בראשיתו של הרומן בו האם מתבוננת מרחוק, בכאב גדול, כגנבת, בשתי נכדותיה ההולנדיות והזרות אותן אין היא מכירה.

כאלכימאית שכשלה כשלון ידוע מראש במשימתה לעצור את הזמן ולמנוע את הכאב הכרוך בגדילה ובהיפרדות הבלתי נמנעת, מתבוננת יואלה בעולמה שקרס ומזמינה את הקוראים למסע מפורט, כן וכואב, אך גם מלא חמלה אנושית ואהבה, אל ההורות, אל אותו מקום בו לא ניתן שלא לטעות.

פרופ' חיים וייס, ראש המחלקה לספרות עברית, אוניברסיטת בן גוריון בנגב.


767 צפיות

פוסטים אחרונים

הצג הכול