"נקמה היא לא מופע אינטימי של טריו ג'אז כושל"

קנאה טובה, תמר בלומנפלד, כתר, 2021 (עמודים לא ממוספרים).


ברומן הגרפי השני של תמר בלומנפלד יש הומור עוקצני, קצב, מבט קולנועי, וייצוג מדויק של חיים בעולם דיגיטלי. משמח לגלות שכל אלו יוצרים סיפור טוב על האופן שבו אנחנו אולי משתנות עם השנים, אבל בעצם נשארות אותה נערה דחויה מהתיכון.


דקל שי שחורי


אֵלי היא בחורה צעירה עם שיער ורוד שחיה בלונדון, מעבירה את זמנה ומבזבזת את כספי הירושה שקיבלה על חיים פשוטים כדוג-ווקרית עם החבר המקומי רוג'ר. בסופו של יום מחורבן במיוחד היא חוזרת מובסת אל ביתה רק כדי לגלות שלאסונה, "העבר שלי ישב והתייפח על מדרגות." העבר שלה היא זוהר, חברתהּ המושלמת מימי בית הספר הריאלי בחיפה. כפולת העמודים המוצלחת הזו מבהירה בחמישה פריימים ובמעט מאוד מילים את הנוף הלונדוני, את עוצמת ההפתעה של אלי, את הזוהר של זוהר שבולט מרחוק, ודרכה מפציעה גם ההיסטוריה: מסתבר שאלי הכיפית והמשוחררת הייתה פעם אלונה, תיכוניסטית כעורה ומוזרה. אם זה היה ספר פרוזה, כנראה שהיינו נחשפים אליה דרך זכרונותיה של אלי, אבל מכיוון שמדובר ברומן גרפי, דמותה של אלונה-של-העבר מקבלת ממשות ויזואלית ומתחילה ללוות את אלי באובססיביות.

הגעתה של זוהר מציפה אצל אלי חוויות מימי התיכון הריאלי בחיפה, זכרונות של שיעורי ספורט, חוויות מיניות ראשונות, עישון במחששה ומאבקים חברתיים. בנוסף לכל הצרות הרגילות של גיל ההתבגרות – שיעורי ספורט, חוויות מיניות ראשוניות, עישון במחששה ומאבקים חברתיים – לאלונה הייתה בתיכון לסת בולטת מאוד ומנשך הפוך, שהתווספו לכך שהייתה גבוהה ומגושמת. עד להגעתה של זוהר לתיכון היא התקיימה בשלווה יחסית בשולי החברה, אך החיבור שלה לזוהר גרם לה לשאוף גבוה יותר, הן בכל זאת היו יחד "ברנדה וקלי של הכרמל". שאיפה שכמובן הסתיימה בהתרסקות דרמטית.

ההגירה ללונדון והעזיבה של ישראל מטופלים ברומן בנגיעות; הפוקוס של הסיפור הוא החזרה הבלתי נמנעת לחיפה והתמודדות עם שדי העבר. יחד עם זאת, החלקים הלונדוניים מאפשרים לבלומנפלד עוד איזה מבט על הישראליות, למשל באמצעות האגרסיביות של זוהר, שלובשת את חלוק האמבטיה של אלי בדירתה אחרי שנאספה בוכה מהמדרגות, לועגת לאלי על שמה ("חי חי... מה, כמו אלי אוחנה או כמו עלי-באבא?") ומיד בודקת כמה היא משלמת על הדירה. זוהר מספרת לה שתפסה את "בייבי" בוגד בה, ושכשגילתה השאירה אותו ואת הילד וברחה מכל המקומות דווקא ללונדון.

הערעור הזה של גבולות הזמן והמרחב ("העבר שלי ישב והתייפח על המדרגות") פותח מעין חריץ בפורטל הנפש של אלי. אלונה-של-העבר טורפת את שנתה של אלי ומשפיעה על עבודתה ועל הזוגיות שלה. אבל בעוד שאת אלי היא מערערת, לסיפור היא מוסיפה הומור ופרספקטיבה ("אף אחד לא מדבר ככה, ועוד אני מגיעה מסוף שנות התשעים", היא מעירה לאלי שחוטאת במטאפורות שחוקות בכתיבתה; בטיול רומנטי של אלי ורוג'ר בביצות המוּר האנגליות היא מעירה מהספסל האחורי "בא לי חוף טנטורה").

זוהר חוזרת לארץ ואלי ממשיכה בחייה, אבל בעקבות הסתבכות מביכה ומיותרת שלה עם הביורוקרטיה של ההגירה המודרנית, אלי נאלצת לחזור לישראל על מנת להסדיר את הדרכון שלה. הביקור של זוהר, המרמור על החזרה הכפויה, הנוכחות הפיזית בחיפה וכנראה גם נפשה המסוכסכת (בשלב זה, נפשה כבר מסוכסכת ממש, אלונה נוכחת בכל רגע), כל אלו מובילים לתכנון נקמה בכל מי שאמללו את נעוריה.

בפרק ארבע-עשרה יש מימוש גרפי לסצינה שמוכרת מכל פרק של CSI ביחס לתכנון נקמה: הנקמה היא בשפרירה המורה, בחבורת המקובלים, ביפתח הידיד ששבר לה את הלב, וגם בזוהר ("הרמטכ"לית של צבא העינויים של גיל העשרה שלי, קסומה ואצילית, נחמדה לכולם, האחת והיחידה, זוהר"). לוח השעם עליו ננעצות התמונות והמפות, כמקובל, מכיל גם תמונות נבחרות מפרופילי הסושיאל הנלעגים של מושאי הנקמה, מלאי בורגנות, חוסר מודעות, קיטש, שטחיות. תמונות האינסטגרם באות מיד אחרי עמוד מספר המחזור, מדגישות עד כמה המדיה משתנה, אבל הצורך החברתי בכלים לייצוג העצמי – עתיק. כך, יש הקבלה בין תמונתה של זוהר שמצויירת כנסיכה בספר המחזור ("את זוהר שלנו כולם אוהבים/ בחו"ל היא רוכשת בגדי מעצבים") לבין ההשתקפות שלה בעמוד האינסטגרם, "מצלחתת צהריים לקטנטנים" או מצולמת "עם היפות שלי" בכתר ובריסים ארוכים.

גם כשהתוכנית המפורטת משתבשת או מתעוותת, אלי לא נכנעת ודבקה בה. בחלקים הללו הרומן תופס קצב מהיר והעלילה קצת מאבדת מהחדות והאמינות שהייתה בה קודם, אבל ההנאה נשארת. הגרפיות של הרומן מאפשר הרבה מאוד הומור ייחודי לז'אנר (למשל כששפרירה המורה האיומה והביקורתית מעירה הערות ארסיות על ההספד שלה, בעודה שוכבת הפוכה בקברה, מילולית ממש), פוליפוניה שיש בה היגיון ברור וקל למעקב (נניח, זוהר וה"בייב" שלה מהללים את ביתם החדש והנפלא, בזמן שאלי לועגת לבורגנות המלאכותית), וכאמור, קצב תזזיתי שמאפשר לקפוץ מנקמה אחת לאחרת ולהתמקד כמעט רק בזה.

בין השורות מתברר כי טראומה משותפת מחברת את זוהר ואלונה. הטראומה הזאת, ממסיבת פורים בה פגשו זר מסתורי בתחפושת שלד, צפה כמעין צל בתחילת הרומן, ושבה בעוד כמה קטעים שמתבררים כרמזים שמצטרפים לפאזל שלם. זה גם הרגע שבו בלוג הטְרוּ-קְרַיְים שאלי מתַחזקת מתגלה כמהותי לעלילת הסיפור. הטראומה הגדולה של אלי מסופרת גם בקולותיהם של שתי הדמויות הנוספות המעורבות בה. בקריאה ראשונה בולטת ההתנגדות של אלי לקבלת הגרסאות של הדמויות הנוספות, אבל בקריאה שנייה ברור שהגרסאות הללו מוטמעות בחוויה שלה ומקבלות עיבוד באופן בו הסיפור מסופר (זהו סיפור כפול, כי יש גם את הטקסט שמולנו וגם את הטקסט שאלי כותבת). אני נמנעת כאן מהסגרת פרטים מרובים, בכל זאת, טרו-קריים, אבל חשוב להדגיש שעל אף ההומור, העוקצנות, והמישור הפנטסטי של העלילה, בספרה של בלומנפלד מתקיים עיסוק מרובד וייחודי בטראומה, בעיבוד שלה לאחר שנים, במורכבות של פגיעות מיניות, מיניוּת בגיל הנעורים ושימוש בכוח במיניות.

המעלה הגדולה של הרומן הגרפי, אשר בלומנפלד מנצלת אותה בצורה מיטבית, היא האפשרות לבנות שכבות שונות לדמויות, באופן קל למעקב ולתפיסה. הדבר בולט בהשוואה בין הנוכחות הפיזית, הגמלונית והמשונה, של אלונה-של העבר, עם הלסת של טרום הניתוח, הצמות הילדותיות, והשמלה שהיא לובשת כל הזמן (כתזכורת לאחת הטראומות הגדולות של הנעורים), לבין הנוכחות של אלי-של-ההווה עם השיער הוורוד והמסודר, הלוק האופנתי והמעודכן, והמשקפיים ההיפסטריות. לא רק אלי, גם הדמויות שמקיפות אותה זוכות לייצוג מורכב ומרובד: אצל זוהר בולט הפער בין הכריזמה וההדר של הנעורים לבין המציאות הגופנית של ההווה ("צעדתי מאחוריה וגם בעלטה יכולתי לראות בבירור שגדל לה התחת [...] בטח אחרי לידה ולפני לידה"); אצל הידיד יפתח יש התמודדות עם נכות; ואפילו הזר המסתורי בתחפושת השלד מפותח מבחינה רגשית.

הפרק האחרון מתקדם בקצב המהיר ביותר ובמבט קולנועי בולט, למשל באמצעות מעברים בין הזווית הרחבה על חיפה ("במעלה ההר ישבו להן טראומות ישנות והשקיפו על הנוף החיפאי") לבין שיחת הפרידה של אלי וזוהר, שיחה שבה יש איזו השלמה ואמפטיה. הפיוס עם זוהר, ההתבוננות במושאי הקנאה של העבר בהווה שלהם, אולי גם הבנת הטראומה משלושה כיוונים והכתיבה עליה – מאפשרים לאלי סוף סוף לעזוב את הארץ ולאלונה לעזוב את אלי.

 

ד"ר דקל שי שחורי, חוקרת ועורכת ספרות. מלמדת בשנים האחרונות קורס על הרומנים הגרפיים בעברית באוניברסיטת בן-גוריון בנגב.


221 צפיות

פוסטים אחרונים

הצג הכול