זאת היתה הפעם הראשונה שבה הבנתי את הדבר שמערכת ההשכחה המחוכמת של התלמוד ניסתה להסתיר ממני: התלמוד בכלל, והאגדה בפרט, הוא טקסט בלתי אורתודוקסי בעליל. הפִּיחָהּ המפורסמת של הזונה הגדולה מן האגדות, שעבורה חצה בן דורדיא שבעה נהרות – אותה פִּיחָהּ עצמה העירה גם אותי מהערפל הדוגמטי של בערות ודעות קדומות שהוטבעו בי מנעוריי, ופקחה את עיני לטיבו החתרני, הנועז והרענן עד אין קץ, של הסיפור התלמודי.
רובי נמדר
כמו כל ההתמכרויות הרציניות של חיי, גם טעמה המוזר והמשכר של הגמרא היה עבורי טעם נרכש. בנעוריי היה התלמוד זר לגמרי עבורי. לא גדלתי במסורת למדנית, ובוודאי שלא תלמודית. מעולם לא למדתי בישיבה וספק רב אם במולדת אבותיי, העיר מַשְׁהַד שבצפון-מזרח איראן, היה אי פעם סט אחד לרפואה של הש"ס. המבע רחב-הידיים, צרוב-החמה, של המקרא, נטבע בי עמוק בשיעורי התנ"ך המצויינים שבית ספרנו, החילוני למהדרין, ידע להעניק. גם הפואטיקה של הסידור ומחזור התפילות, שאליה התוודעתי בביקורינו הלא-תכופים-מדי בבית הכנסת, לא היתה זרה לי, ומשכה אותי כבר מגיל צעיר בעבותות קסם של יופי ומסתורין. התלמוד, לעומת זאת, נדמה לי משום מה כישות ישנה ומעופשת, פתלתלה ומסובכת, חתומה בחותם של אֲחֵרוּת וניכור. בדיעבד אני מבין, כמובן, שהדבר לא היה מקרי. כמו רבים מבני דורי חונכתי להתנכר לתלמוד ולראות בו מין חטוטרת משונה, מביכה, על גבה של התרבות היהודית העכשווית שהתגלמה בתחיית הלשון העברית ובקשר האמיץ שלה עם התנ"ך שמֻסְגָּר עבורנו, כמיטב ההתלהמות הבֵּן גּוּרְיוֹנִית, כ"ספר הספרים". ההתנכרות והבורות-מרצון ביחס לתלמוד תוחזקו באמצעים מתוחכמים: שיעורי התלמוד הראשונים והאחרונים שקבלנו באחת מכיתות בית הספר התיכון היו אמצעי בדוק להשכחה מכוונת של גוף הידע התלמודי האדיר ורב האנפין, שהושווה באופן מסורתי לים הגדול או לעולם מלא, ודחיקתו אל השוליים. למעלה מארבעים שנים חלפו מאז שיעור התלמוד הראשון שלי ועדיין אני זוכר בבירור את הגיחוך והגרוטסקיות של המעמד. לשיעור קראו בשם המוזר "שיעור תושב"ע", ראשי תיבות לא מוכרים ולא מובנים שהעידו מראש על האסון הפדגוגי הממשמש ובא. הפעמון החשמלי השמיע את צרצורו הצורמני ולכיתה נכנס איש קטן-קומה ודל-מראה, שעיניו מימיות ובולטות ושפמפם זעיר מקשט את שפתו העליונה. המורה החדש היה לבוש כמו קריקטורה של יהודי-גלותי, בחולצה לבנה שהצהיבה מרוב גיהוץ ובמכנסי בד שחורים ששוליהם פרומים. את המראה המיושן, העבש, של האיש, השלימו הנעליים הבלות והכיפה השחורה, שכמו נגזרה מאותו בד שממנו נתפרו המכנסיים ושגם שוליה היו פרומים. קולו הרפה של המורה ומבטאו הזר (כיום אני יודע לזהות שהיה זה מבטא הונגרי-טרנסילבני) עמדו בניגוד חריף להוויה הנְעוּרִית, הקולנית והמיוזעת, של הכיתה, בית הספר והחברה הישראלית כולה. גם הטקסט שהוא בחר ללמד, או שנבחר עבורו על ידי המפקחים על לימודי התושב"ע, היה הטקסט הרחוק ביותר מתודעת התלמידים – טקסט שבחירתו היתה כרוניקה של כשלון ידוע מראש. בלי הכנות מוקדמות, הסברים או התנצלויות, הכניס אותנו האיש הקטן עם הכיפה השחורה בעובי הקורה (תרתי משמע) של סוגייה בלתי-מרגשת-בעליל שעניינה עובי המחיצות שבנו שותפים עלומים כלשהם בחצרות של בתים שחרבו מזמן, בערים עתיקות ששמותיהן לא ניתנים לביטוי ושמיקומן הגיאוגרפי היה מעורפל ואפוף באבק ההיסטוריה. "השותפין שרצו לעשות מחיצה בחצר," הודיעה לנו מסכת בבא בתרא בטון פסקני, "בונין את הכותל באמצע. מקום שנהגו לבנות גויל גזית כפיסין לבינין בונין בהכל כמנהג המדינה. גויל זה נותן ג' טפחים וזה נותן ג' טפחים. בגזית זה נותן טפחיים ומחצה וזה נותן טפחיים ומחצה. בכפיסין זה נותן טפחיים וזה נותן טפחיים. בלבינין זה נותן טפח ומחצה וזה נותן טפח ומחצה..." הבטנו, המומים, באיש הקטן בעל הכיפה השחורה, שהסביר לנו בהתלהבות את הנחות היסוד הלגליסטיות וההנדסיות של הסוגיה המוזרה. רגע השיא של השיעור הגיע כשהטקסט המשנאי-עברי הסתיים והגמרא עברה לארמית שוטפת. "מאי מחיצה?" שאל רטורית אחד המתדיינים העתיקים ומיד השיב לעצמו: "גוּדָא!" המלה המשונה, בעלת הצליל הפרימיטיבי, האטום, הדהדה עֲקָרוֹת בחלל החדר. אחרי כמה שניות של שתיקה רכן לעברי דני, מבכירי הפרחחים של השכבה, ולחש באזני בצחוק כבוש "גוּדָאגוּדָאגוּדָא..." מתענג על הצליל המצחיק, האבסורדי, של המילה שהתגלגלה על לשונו כמו אבן כבדה במורד גבעה. אין לי מושג איך שרדנו את שיעורי התושב"ע בשארית שנת הלימודים, הם נמחקו לחלוטין מזכרוני – אבל אני בהחלט זוכר את המחיצה שהלכה והתגבהה בינינו לבין עולם התלמוד עם כל פסקה וכל פיתול של הסוגיה התלושה, הלא-רלוונטית, אשר נדמה היה כאילו היא מבקשת לוודא שאיש מאיתנו לא ירצה להציץ שוב מעברה ולראות מה עוד מסתתר שם, בעולם הזר והמוזר הזה שנגזר עליו להתקיים מאחורי הגדר.
איך הצלחתי בכל זאת להציץ אל מעבר למחיצה, לחצות את הקווים ולצלול אל ים התלמוד, או לפחות אל צדו הצבעוני והמואר – ים האגדה? הדרך הפתלתלה שהוליכה אותי אליו עברה דוקא במחוזות הספרות העברית. באותה שנה, או בשנה שאחריה, למדנו את הנובלה והיה העקב למישור מאת ש"י עגנון, ואני נשביתי כליל בקסמיה של הלשון העגנונית, הפסאודו-משנאית, המשחקית והווירטואוזית. במקביל, אחרי שלמדנו את סיפוריו הקצרים של ביאליק (שהרטיטו אותי, אז כעתה, יותר מאשר שיריו) היתה הדרך קצרה אל ספר האגדה, מפעלם היומרני (במובן הטוב ביותר של המילה) והגרנדיוזי שלו ושל רבניצקי, שגם הוא, כמו כתביו של עגנון, ברא עברית משלו – לשון עתיקה-חדשה, הרמטית ומהפנטת, שכל מילה בה היתה בעלת משקל סגולי עצום. הדרמה הלשונית של המקורות הללו התחרתה רק בדרמה התיאולוגית שלהם – דרמה שהגיעה אל שיאה בסיפור התלמודי האלמותי על רבי אלעזר בן דורדיא, הזנאי האדוק. אם ישאלו אותי פעם מנין נחלתי את אהבת האגדה שלי, אענה בלי היסוס: אני תלמידו המובהק של בן דורדיא. דבקותו של הנואף הסדרתי, שלא הותיר זונה בכרכי הים שאותה לא פקד, היתה מעוררת השראה לא פחות משנועדה להזהיר את הקורא מפני החטא. זאת היתה הפעם הראשונה שבה הבנתי את הדבר שמערכת ההשכחה המחוכמת של התלמוד ניסתה להסתיר ממני: התלמוד בכלל, והאגדה בפרט, הוא טקסט בלתי אורתודוקסי בעליל. הפִּיחָהּ המפורסמת של הזונה הגדולה מן האגדות, שעבורה חצה בן דורדיא שבעה נהרות כשכיס מלא בדינרי זהב מעיק על אזורו, זאת שניערה מעליו את הערפל המוסרי שבו חי ושלחה אותו אל מסע התשובה ההרואי והיפהפה שלו – אותה פִּיחָהּ עצמה העירה גם אותי מהערפל הדוגמטי של בערות ודעות קדומות שהוטבעו בי מנעוריי, ופקחה את עיני לטיבו החתרני, הנועז והרענן עד אין קץ, של הסיפור התלמודי. כמו טעמתן מובהק, שעובר מהמשקאות או המטעמים הפופולאריים אל המופעים הטהרניים יותר שלהם, עברתי גם אני במרוצת השנים מהעיבודים העבריים המודרניים של ספרות חז"ל אל המקור התלמודי הבלתי-מתווך. הארמית, אותה לשון רפאים מסתורית ומנכרת של ימי נעורי, נעשתה נהירה ומרתקת יותר עם כל קריאה וקריאה. גם אמנות הסיפור התלמודית, נרטיב תמציתי שמזמין ביצועים צבעוניים ויצירתיים, התחילה למשוך את ליבי יותר ויותר. כשאני מביט היום לאחור, אל אותו שיעור תושב"ע נשכח עם המחיצות העבות שנדונו בו, אני נפעם למראה הדרך שעשיתי מאז, לנוכח האינטימיות העמוקה שאני חש כיום כלפי הטקסט התלמודי שנראה לי אז כה זר, מיותר ומעיק.
ראובן (רובי) נמדר הוא סופר ומתרגם עברי החי ופועל בניו יורק. ספרו הבית אשר נחרב זכה בפרס ספיר לספרות עברית לשנת 2014.