500 שנות קולוניאליזם: שליחות דתית-תרבותית וניצול כלכלי, יעקב (קובי) מלר, רסלינג, 250 עמודים, 2024.
500 שנות קולניאליזם נכשל בנסיונו לבטא את זרמי העומק של הקולוניאליזם, שנחשפו באמצעות עבודה מחקרית אינטנסיבית.
אבי רובין
קולוניאליזם הוא יותר מאשר פרק אחד מני רבים בהיסטוריה של האנושות בכלל ובהיסטוריה של העת החדשה בפרט. מכלול האירועים, התופעות, התהליכים, האידיאולוגיות והאינטראקציות שמקופלים במושג "קולוניאליזם" הוא מעין מפץ גדול שעיצב מחדש את כלל החברות האנושיות מהמאה ה־15 ועד לאמצע המאה ה־20, והשלכותיו עדיין ניכרות ואף מעצבות את ההווה. לא בכדי, מפגשים קולוניאליים הם אחד הנושאים הנחקרים ביותר בתחומי הרוח והחברה, ונושא של אינספור מסות פוליטיות וכתיבה הגותית. אולם מספר הספרים שנכתבו בעברית על קולוניאליזם הוא מצומצם יחסית לחשיבות הנושא, ולכן ספרו של יעקב מלר ראוי לתשומת לב מיוחדת.
ראשית, יש לתאם ציפיות. ספרו של מלר שייך, לדעתי, לסוגה של "ספרי לימוד" (textbooks). לא מדובר במונוגרפיה, כלומר במחקר מעמיק ומפורט שכרוך בניתוח שיטתי של מקורות ומחויב לכללי האפראט המדעי. המחבר אומנם אינו מגדיר את הספר ככזה, אך ברור שהוא נכתב כספר לימוד, כלומר כטקסט מבואי שנועד לשמש מקור מידע מקיף על תופעה רחבת היקף. ספרי לימוד בתחומי הרוח והחברה הם סוגה חשובה. התרגום העברי המקובל ל־textbook עושה עוול למונח האנגלי, מכיוון שמניה וביה הוא מעלה אסוציאציות לספרי לימוד בבתי ספר, אותן חוברות שלעיתים קרובות מדי מטילות שיממון על התלמידות והתלמידים. לעומת זאת, textbooks הם סוגה עיונית שמציגה מנעד רחב של אפשרויות. יש שנועדו לחשוף בפני תלמידי בית הספר או סטודנטיות במוסדות להשכלה גבוהה או בפני "הקורא המשכיל" נושא כלשהו באופן מקיף: לאומיות, מהפכות, היסטוריה של אזור מסוים, זרם בספרות או באומנות וכיוצא בזה. אבל יש ספרי לימוד שמציגים סינתזות מקוריות ומעוררות השראה של מחקרים קיימים, ואלה האחרונים מעניינים גם, ואולי בעיקר, חוקרים וחוקרות בכל שלבי הקריירה שלהם. את הספר 500 שנות קולוניאליזם אני ממקם בקבוצה הראשונה. הוא מקיף, אבל לא מציג חידוש כלשהו או כיווני חשיבה רעננים על תופעת הקולוניאליזם.
הספר מורכב ממבוא, עשרה פרקים וסוף דבר. המבוא מציג הגדרות ומאפיינים כלליים, והפרקים מציגים תנועה לסירוגין בין הציר המרחבי לבין הציר הכרונולוגי. הפרק הראשון מציג את המניעים למסעות השיט והכיבוש מחוץ לאירופה, שכבר מראשיתם ביטאו שילוב של מוטיבציות שילווה את המיזמים הקולוניאליים לאורך המאות, במקצבים ועוצמות משתנים. עם אלה אפשר למנות את התאווה לרווח וניצול כלכלי, תאוות הגילוי, והתשוקה להתפשטות טריטוריאלית ולהשלטת תפיסות עולם על האחר. הפרק השני סוקר את הקולוניאליזם בדרום אירופה, והפרק השלישי מתאר את הקולוניאליזם בצפון אמריקה. הפרק הרביעי מתאר את הקולוניאליזם האירופי במאות ה־17 וה־18. שני הפרקים הבאים חוזרים אל הציר המרחבי, וסוקרים את הקולוניאליזם באפריקה ובאסיה, ואילו הפרק השביעי חוזר אל הציר הכרונולוגי ומתאר את הקולוניאליזם במאות ה־19 וה־20. פרק זה מחולק לתתי־פרקים קצרים, שכל אחד מהם מוקדש לפרויקט קולוניאלי ספציפי, למשל, הפרויקטים הבריטיים באוסטרליה וניו זילנד, באפריקה ובמרחבי האוקיינוסים והפרויקטים הצרפתיים באפריקה ובאסיה. הפרק כולל גם סקירות של פעילות קולוניאלית לפי מדינות, למשל הקולוניאליזם הגרמני, הקולוניאליזם הבלגי והקולוניאליזם של ארצות הברית. הפרק השמיני עוסק בדה־קולוניזציה באסיה ובאפריקה במאה ה־20. הפרק התשיעי נקרא "מאפייני הקולוניאליזם במאות ה־20-19", כותרת לא מוצלחת מכיוון שהיא אינה מעידה על ההבדל בין פרק זה לבין הפרק השביעי, שכאמור מתאר את הקולוניאליזם באותה תקופה. הפרק העשירי עוסק ב"קולוניאליזם במאה ה־21", ולמעשה מציג תיאור קצר ולא ממצה של מושגים כמו פוסט־קולוניאליזם וניאו־קולוניאליזם, ושל הזיקה בין קולוניאליזם וקפיטליזם.
הספר מציג עושר של עובדות, ומבחינה זו, קוראים המכירים את הסיפור הקולוניאלי היכרות שטחית, או שלא מכירים אותו כלל, יפיקו ממנו תועלת. למרות הפרוזה היובשנית, שמזכירה ספרי הכנה לבחינות בגרות, מלר מצליח להעביר את הממדים או היסודות הגלובליים והטוטאליים של הקולוניאליזם, כלומר את העובדה שכאשר זרועות התמנון הארוכות של המעצמות הקולוניאליות נמתחו לאזור כלשהו, לא ניתן היה להימלט ממגען והשפעתן. אלא שכתיבה היסטורית לא מסתכמת בליקוט והצגה של עובדות. תיאור וניתוח היסטוריים הם מלאכה פרשנית מראשיתה. בספרו המונומנטלי היסטוריה מהי? כתב א.ה. קאר (Carr) ש"היסטוריה היא גרעין נוקשה של פרשנות המוקף במעטה רך של עובדות שנויות במחלוקת". שזירת העובדות לכדי נרטיב מעניין ומחכים מחייבת את ההיסטוריונית לעשות שורה של החלטות שהן פרשניות בעיקרן. ובלשונו של קאר, "ההיסטוריון מתחיל את עבודתו בסלקציה ראשונית של עובדות, ובפרשנות ראשונית, שלאורה נעשית סלקציה זו – פרשנות של אחרים ושלו עצמו. במהלך עבודתו מתקיימת השפעה הדדית בין הפרשנות לבין הסלקציה וארגון העובדות, והן עוברות שינוי־מה, אולי בלתי־מודע בחלקו".
למרות שתובנותיו של קאר הפכו זה מכבר לקונצנזוס בקרב היסטוריונים מקצועיים, ספרי לימוד יכולים לתעתע במובן זה שלעיתים ממד הפרשנות מסתתר מאחורי מעטה של "דיווח אובייקטיבי", כאילו שהעובדות מדברות בעד עצמן. אפשר לתאר את החולשה העיקרית של 500 שנות קולוניאליזם כהצפה של עובדות שערכן שווה, מבלי שיובהר לקורא מה מבין מאות האירועים והנתונים המתוארים בספר ראוי לתשומת לב מיוחדת לדעת המחבר. מהו המקרה החריג שמעיד על תפנית מעניינת או על התנגדות למגמות רווחות? למשל, המחבר מספר על ווארן הייסטינגס (Hastings), המושל הבריטי בהודו בשנים 1785-1772. במהלך כהונתו, הייסטינגס החליט לכונן מחדש את מערכת החוק המוגוּלית, זו שהייתה נהוגה בהודו לפני הכיבוש הבריטי. צעד זה נבע מביקורת חריפה של הייסטינגס על המנגנון הקולוניאלי. מדובר בדרמה של ממש, סיפור שבולט בחריגותו בכל היבט אפשרי. אולם הפרשה הזאת מוצגת כעוד פיסת מידע, ששווה בערכה לכל פיסת מידע אחרת שמוצגת לאורך הספר.
ספר על קולוניאליזם שנכתב עבור הקוראת והקורא בעברית עשוי היה להיות הזדמנות מצוינת להעניק תשומת לב מיוחדת לטביעת הרגל של הקולוניאליזם במזרח התיכון. מדובר בסיפור גדול שיש לו השלכות מרחיקות לכת על סוגיות בוערות בימינו, למשל אופיין של מדינות הלאום שהוקמו במזרח התיכון במאה ה־20, הסכסוך בין התנועה הלאומית הפלסטינית לבין התנועה הציונית, וסוג הפוליטיקה והכלכלה שצמחו סביב הנפט באזור המפרץ הפרסי. הקולוניאליזם במזרח התיכון המודרני מתואר בספר באופן רדוקטיבי ולעיתים שגוי. למשל, הפסקה היחידה שעוסקת באיראן המודרנית מסתכמת בהערה סתמית על רזא שאה, מייסד השושלת הפהלווית, שמתואר כמי ש"הציב לעצמו כמטרה להפוך את איראן למדינה מודרנית בסגנון מערבי־אירופי באמצעות הקמת רשת כבישים ומסילות רכבת" (עמ' 183). למעשה, איראן תחת שלטון השושלת הפהלווית היא דוגמא מרתקת לאופני הפעולה של הקולוניאליזם המודרני ולברוטאליות שלו, שהגיע לשיאו בתקופת מוחמד רזא שאה (ששלט בשנים 1979-1941), בנו של מייסד השושלת. מוחמד רזא שאה הפך לאחד השליטים הדכאניים והאכזריים במאה ה־20 בחסות מעצמות המערב. באותה עת, המקרה האיראני יכול גם ללמד על האופנים שבהם המאפיינים הדכאניים והאלימים של הקולוניאליזם נשזרו בלאומיות. לא ניתן להבין את הסיבות למהפכה האסלאמית ב־1979 מבלי להכיר את העוינות העמוקה שתססה בקרב שכבות רחבות באיראן כנגד משטר השאה על רקע האינטרסים הקולוניאליים שהוא שירת. באופן דומה, הספר מחמיץ את חשיבות האפיזודה הקולוניאלית במצרים, ונפקד ממנו הסיפור החשוב של לורד קרומר, הלא הוא אבלין בארינג (Baring), הקונסול הכללי הבריטי המשפיע של מצרים בשנים 1907-1883. בביוגרפיה מרתקת על קרומר, ההיסטוריון המנוח רוג'ר אוון (Owen) קושר בין אופי שלטונו של קרומר לבין המתחים שהובילו לצמיחתן של תנועות לאומיות במזרח התיכון. תקופת כהונתו של קרומר הותירה מורשת של התנגדות לאימפריאליזם הבריטי בחלקים גדולים של המזרח התיכון ולכן ראוי היה להקדיש לו תשומת לב. לעומת הדיון המצומצם בפרקים היסטוריים חשובים אלה, המנדט הבריטי בפלשתינה־א"י וההתיישבות הציונית זוכים לתיאור מפורט יחסית, כולל דיון בשאלה האם התנועה הציונית היא מקרה של קולוניאליזם התיישבותי, עליה משיב המחבר בשלילה.
הפרק "מאפייני הקולוניאליזם במאות ה־19-20" בולט בממד האנליטי שיש בו, לעומת הפרקים האחרים, התיאוריים בעיקרם. בין היתר, מלר עומד על הסתירה הצינית בין טענת השליחות המתרבתת של המנגנון הקולוניאלי ושל המתיישבים הלבנים לבין הניצול ההרסני של האוכלוסיות הילידיות. באותה עת, הוא מדגיש את ההיבטים הקונסטרוקטיביים של המפגש הקולוניאלי, למשל חשיפת האוכלוסיות הילידיות לאידיאולוגיות מודרניות, שזימנו אפיקי פעולה והתנגדות חדשים.
כאמור, ספרי לימוד הם סוגה חשובה מכיוון שהם מסכמים את "מצב המחקר" (state of the art) בזמן שהם מתפרסמים בו. בכך, הם מסייעים לשרטט את אופקי המחקר ועוזרים לנסח שאלות חדשות. אולם הקוראים והקוראות ב500 שנות קולוניאליזם יתקשו לזהות את הגישות והטענות המצויות בחזית המחקר ואת הפער ביניהן לבין גישות מיושנות. למשל, בעוד שבעבר חוקרים תפסו את המפגשים הקולוניאליים במונחים בינאריים של שולטים רבי־עוצמה ונשלטים מנוצלים ונטולי כוח, המחקר הרביזיוניסטי בעשורים האחרונים הראה שהגבולות בין שתי האוכלוסיות האלה היו נזילים ולעיתים קרובות גם מעורפלים. המפגשים הקולוניאליים אף הולידו את מה שהומי באבא (Bhabha) כינה "המרחב השלישי", כלומר קהילות שהחזיקו בזהויות היברידיות. עם אלה נמנו קבוצות מתווכות, שכללו אליטות מקומיות, מתורגמנים וסוחרים, שהפיקו הון מטריאלי וסימבולי מהפעילות הקולוניאלית ופיתחו סבך נאמנויות שחרג הרבה מעבר לחלוקה הפשטנית בין שולטים לכפיפים. ענף חשוב במחקר הרביזיוניסטי עוסק בתצורות שונות של התנגדות וערעור על הסמכות הקולוניאלית, ובעיקר באופן שהן באו בו לידי ביטוי בחיי יומיום, או מה שג'יימס סי סקוט (Scott) כינה "נשקם של החלשים". אלה כללו גרירת רגליים במשרות זוטרות שונות ואי־ציות באופנים סובטיליים.
נוסף על זאת, המחקר החדשני מדגיש את החוק והמשפט כמרחב שעיצב את המדינה הקולוניאלית, אולי יותר מכל מרחב אחר, ובאמצעות תהליכי ניסוי וטעיה. לצד הניצול והפעלת הכוח שהם אפשרו, במרחבים הללו הייתה גם מידה רבה של גמישות, והם זימנו מבחר של הזדמנויות מבחינתן של האוכלוסיות הנשלטות. כפי שההיסטוריונית של המשפט לורן בנטון (Benton) הראתה במחקריה, התגבשות המדינות הקולוניאליות לא הייתה תוצאה של כפייה מבחוץ גרידא או פרי תכנון רציונלי כלשהו, אלא תולדה של דינמיקות שנבעו מנסיבות, לחצים וצרכים קונקרטיים, שהשתנו מאזור לאזור. אומנם מודלים משפטיים אירופיים היו משמעותיים בעיצוב מערכות המשפט במושבות, אולם לפורומים משפטיים שונים היה תפקיד מרכזי בפירוק ההבחנה המלאכותית בין גורמים "חיצוניים" ל"פנימיים" שעיצבו את המדינות הקולוניאליות. במסגרת המשא ומתן האינסופי שהתנהל בין הקבוצות השונות שפעלו במרחב הקולוניאלי המשפטי, רבים מקרב האוכלוסיות הילידיות הפגינו יכולת לקדם את האינטרסים שלהם, לאתגר את מערכות המשפט הקולוניאליות ואף להשפיע על עיצוב הארכיטקטורה המוסדית שלהן. זרמי העומק הללו של הקולוניאליזם, שנחשפו באמצעות עבודה מחקרית אינטנסיבית במסגרת המחקר הרביזיוניסטי, לא באים לידי ביטוי בספר. בדומה לכך, המחקר העדכני, שמצביע על כך שהמושבות שימשו מעבדה שעיצבה תופעות שנהוג לזהותן כ"מערביות", אף הוא נפקד מהדיון בספר.
בסיכומו של דבר, 500 שנות קולוניאליזם הוא חיבור בעל ערך אינפורמטיבי עבור אלה המעוניינים להכיר היכרות ראשונית ובסיסית עם אחד הפרקים החשובים בהיסטוריה האנושית, פרק שעדיין לא נחתם.
פרופ' אבי רובין הוא חבר סגל המחלקה ללימודי המזרח התיכון באוניברסיטת בן-גוריון בנגב.
Comments