שתיים אחים

אל תספר לאחיך, מאיר שלו, עם עובד, עורכים: יובל שמעוני ומאיה פלדמן, 264 עמודים, 2022.

המבנה הספירלי של הרומן עלול לפתות את הקורא לפרשו מנקודת המבט הבלשית־פסיכולוגית, וזאת כדי להגיע אל ה"אמת", אך ככל שהעלילה מתקדמת מתברר שאין בכך צורך– מה שנמצא במעמקי הקרקעית נמצא גם על פני השטח.


לינה רוז


ארבע מערכות יחסים מרכיבות את הפאזל העלילתי של הספר אל תספר לאחיך: סטוץ חד־פעמי בין גבר לאישה, קשר בין אחים, אהבת נעורים ויחסי הורים־ילדים. קו העלילה הראשי מתרחש בבית מלון בלילה רווי אלכוהול, ובמרכזו שני אחים הנפגשים למרתון של סיפורים ואנקדוטות משפחתיות. במהלך "ליל האחים" הגיבור הראשי מספר לאחיו על מפגש מיני מזדמן שנקרה בדרכו לפני כעשרים שנה, עם אישה שלכאורה מעולם לא פגש קודם לכן. תוך כדי הסיפור נחשף סיפור נוסף, המגולל את מערכת היחסים הנכזבת בין הגיבור לאהובת נעוריו, ומפרט את הנסיבות שלכאורה הובילו אותו לרדת מהארץ ולא להקים משפחה. במילים אחרות, יש כאן סיפור בתוך סיפור בתוך סיפור, ומעל כולם מרחף הסיפור (בהא הידיעה) של מערכת היחסים הרעילה בין הוריי האחים, שאת השפעותיה ההרסניות אפילו הזמן לא מצליח למחוק. המבנה הספירלי של הרומן עלול לפתות את הקורא לפרשו מנקודת מבט בלשית־פסיכולוגית, וזאת כדי להגיע אל ה"אמת", אך ככל שהעלילה מתקדמת מתברר שאין בכך צורך: אירועי העבר צפים אל פני השטח ועוברים תהליך של פירוק והרכבה, וגם בסיומו לא מתחוורת שום "אמת" נסתרת שלא הייתה ידועה קודם לכן – מה שנמצא במעמקי הקרקעית נמצא גם על פני השטח.

שלוש מתוך ארבע מערכות היחסים מתארות סוגים שונים של אהבה בין גבר לאישה, ומגישות לקורא, כמיטב המסורת השלוית, את הדרמה של הקנאה, סערת התשוקה והאכזבה הצורבת של הכמיהה. הרביעית, שהיא השונה והמעניינת מכולן, עוסקת ביחסים בין גברים שהם לא רק אחים בדם, אלא גם חברי נפש אינטימיים הקשורים זה לזה בעבותות של חיבה, דאגה וערבות הדדית.

כמו זוגות אחים מפורסמים אחרים גם איתמר ובועז אינם דומים זה לזה. כל אחד מהם מייצג מודל גבריות שונה הנגזר מיחסיו עם אביו ואמו. בועז, האח הצעיר, הוא הבן המועדף על האב, עו"ד יחיאל דיסקין, המתואר כאיש "נעים הליכות. מקפיד על נימוסיו ועל הופעתו, אבל מתחת לחליפותיו ההדורות רחשו עור קופים שעיר, אלימות כבושה, יצרים ושרירים חזקים, שדומים להם השתרגו כעבור דור בגופו של בועז" (עמ' 57). יחיאל, המתעטף רוב הזמן בכסות המהוגנת של התרבות, אינו מהסס לפושטה בשעת הצורך. כך למשל, כשהוא נתקל בכלב הלופת בלסתותיו ילד חסר אונים, הוא מוציא מכיסו את סכין האולפינר ושוחט את הכלב לעיני בעליו – בקור רוח מוחלט. את האקט הרצחני של שחיטת החיה שלו מתעל למעשה אלטרואיסטי המרומם את יחיאל למעמד של גיבור ("עמוד ברזל וחומות נחושת, גבר שאפשר לסמוך עליו", עמ' 56) ומקנה לו את הזכות לסטות מדרך הישר (עסקאות מפוקפקות, נשים אחרות). ההערצה של שלו לגבריות הפאלוצנטרית בנוסח יהדות השרירים ניכרת היטב בעיצוב דמות אב ארכיטיפית, המתכתבת עם שורה ארוכה של גיבורים מיתיים מיצירותיו הקודמות. יחיאל, האב העוצמתי והכול־יכול, הוא גלגולו הבורגני של החלוץ בן דור המייסדים וממשיכם של ענקי התנ"ך.

בניגוד לגבריות של יחיאל ובועז, איתמר הוא גבר נשי. ראשית כול בגלל חזותו המצודדת, ושנית כי הוא בנה של האם ושל העברית היפה שלה. רחל מבקשת להפריד את איתמר מהאלימות של האב ולנכס אותו ואת יופיו לעצמה. תחילה היא מבודדת אותו מאחרים (היא לא מרשה לאנשים לגעת בו) ומאוחר יותר הופכת אותו לאובייקט יפה, נקי ומרצה. ההחפצה של איתמר מילדות מטביעה בו חותם ומלווה אותו רוב חייו. כך, לדברי אביו, הוא נתפס בעיני אשת נעוריו: "אתה הצאצקע של מיכל [...] אתה הצאצקע שלה, והיא עושה בך מה שעושים בצעצוע: משחקת בך, מראה אותך, תקנאו כולכן, ובסוף היא גם תזרוק אותך בשביל הצעצוע הבא שלה" (עמ' 66–67), וכך הוא נתפס בעיני שרון, האישה מהסטוץ: "אמרתי לך איך בדיוק לזיין אותי וככה עשית. מרוב זה שכל הדלתות נפתחות לפניך, נהיית פסיבי. מהטיפוסים האלה של מה שיהיה יהיה, כל עכבה לטובה" (עמ' 140).

את הפסיביות של איתמר אפשר לייחס לחינוך של האם, אך יש לה גם מקור גופני – איתמר סובל מקוצר ראייה המסרבל אותו ומאט את תגובותיו. הפגם הגופני, שנדמה תחילה כחסר משמעות, מתגלה כעניין קריטי חורץ גורלות, כשבליל הסטוץ מוצא עצמו הגיבור ללא משקפיו ומאבד אחיזה במציאות. ללא השריון המגן, בלי החפץ החוצץ בינו לבין אחרים, איתמר נהפך לשבוי של האישה שהחליטה לנקום בו משום שדחה אותה פעמיים. המצב ההישרדותי שהוא נקלע אליו מביאו לתגובה יזומה ואלימה, וזאת בניגוד לציפייה שיהיה חסר אונים. לראשונה בחייו הדלתות אינן נפתחות בפניו, ואיתמר היפה נאלץ להתלכלך. הסרת המשקפיים חושפת את חולשתו של הגיבור ומגלה שבילדותו נזקק לחסות (שאותה סיפק אחיו הקטן), ואף מפנה את תשומת הלב לשאלת המבט. כאשר איתמר מרכיב משקפיים הוא מתבונן במציאות ככל אדם, כלומר באופן בנאלי וחסר ייחוד, ואילו כאשר הוא מוצא את עצמו בלעדיהם, מבטו משתנה והופך להיות ממוקד בפרטים הקטנים (שלרוב חומקים מעיניו). כשהגיבור נאלץ להתבונן במציאות בדרך אחרת, נטולת פילטרים, הוא מגלה את קסמו של המבט השטחי וחסר העומק הטומן בתוכו כוחות של בריאה והחייאה של המציאות. הראייה קצרת הטווח, המתרכזת במה שנמצא מתחת לאף וקרוב לפני השטח, היא אולי רגע ה"אמת" המרכזי של הסיפור, משום היא כופה על הגיבור (ועל הקוראים) לתפוס את המציאות לא רק בעזרת חוש הראייה אלא גם דרך החושים האחרים. העלמת המשקפיים היא אפוא התחבולה הספרותית של ההזרה המשקפת את מבטו של האומן ורומזת על הפוטנציאל של איתמר להפוך לסופר שיכתוב את הממואר המשפחתי.

אף על פי שאל תספר לאחיך אינו עוסק ישירות בחלוצים, וגם לא מתרחש במרחב הכפרי של ההתיישבות העובדת, אפשר לראותו כהמשך של הרומנים הקודמים של שלו, הבנויים כולם על פי דגם נרטיבי זהה הניכר בפן התמטי (סיפורי בגידות, סודות, אהבות ונקמות), הטמפורלי (הליכה קדימה ואחורה בזמן), האינטרטקסטואלי (אלוזיות מקראיות ורפרנסים ליוצרים אחרים) והשפתי (משחקי מילים והתבוננות מטא־לשונית בעברית). נוסף על זאת, הרומן הנוכחי משמר את הקלילות הרגשית של קודמיו, ומצטרף בטבעיות למפעל הכתיבה רב־המיומנות והנוח לעיכול של המחבר הוותיק. בספרו הביוגרפי הדבר היה ככה משנת 2009 כתב שלו: "את הסיפור הגדול על המשפחה הגדולה שלי אולי אכתוב בפעם אחרת [...] אם אכתוב את הספר הזה – לא אכתוב אותו היום וגם לא מחר ולא בשנים הקרובות. אכתוב אותו כשאהיה זקן יותר ומתון יותר ואמיץ וסלחן יותר – וגם בהבטחה הזאת איני בטוח שאעמוד" (עמ' 13–14). כעבור 13 שנים, ולאחר שחצה את שנתו ה־70, הוא עומד במילתו ואינו כותב "סיפור גדול". הזִקנה, כך מסתבר, לא תמיד משחררת מהרגלי העבר ביחס לנמענים, ולא בהכרח מובילה לחופש פואטי או להתבוננות פנימית ישירה. ועם זאת אי־אפשר שלא לתהות אם בכל זאת משהו השתנה. האם ייתכן ששלו מתבונן במבט רטרוספקטיבי על יצירתו כשם שאיתמר מביט לאחור על חייו וסוגר קצוות פרומים? האם הפרידה של האחים בסיום הרומן מאותתת על פרידה של הסופר מקוראיו, או שזוהי הפוגה זמנית עד למפגש הבא? ימים יגידו.

 

לינה רוז היא דוקטורנטית לספרות ילדים באוניברסיטת בן-גוריון וחוקרת את ספרות הילדים של מאיר שלו. בעלת תואר שני מאוניברסיטת תל אביב במדעי הרוח במחלקה לתרבות הילד והנוער.

74 צפיות

פוסטים אחרונים

הצג הכול