ההסכמה, ונסה ספרינגורה, תכלת, מצרפתית: רמה איילון, 189 עמודים, 2020.
כממואר, ההסכמה הוא תיעוד שרב בו הנסתר על הנגלה, אבל כמסמך חברתי – כמראָה המוצבת בפני קוראיו – הוא מהווה קריאת השכמה חשובה לאין שיעור.
הילה בלום
נערה צרפתייה בת 14, שגדלה בצל נישואיהם הקשים של הוריה ונטישתו של אביה, נלווית לאמהּ (בעצם נגררת) לארוחת חברים. שם, בין "שלל ידוענים מעולם הספרות", נועץ בה מבטים גבר נאה "בגיל לא ברור", ומחייך אליה חיוך שמהרגע הראשון היא "מזהה בטעות כחיוך אבהי" ("מפני שזה חיוך של גבר," היא מסבירה, "ולי אין כבר אבא"). הגבר, סופר בעל-שם שגילו יותר מפי שלושה מגילה, מחזר אחריה במכתבים שהוא שולח לביתה, והנערה מתדלקת את דרמת-המפתֶה בדרמת-המתבגרת, ולאחר פגישה אחת ביחידות עם הסופר היא כבר מטיחה באמה המודאגת, "איך היא מסוגלת למנוע ממני את האהבה הזאת, הראשונה, האחרונה, היחידה? באמת נדמה לה שאחרי שלקחה ממני את אבי (כי עכשיו הלוא ברור מאליו שהכול קרה באשמתה), אניח לה לעשות לי את זה בפעם השנייה? אף פעם לא אסכים להיפרד ממנו. אני מעדיפה למות." הסופר מצדו ממשיך בנחישות ובעקביות לתמרן את הנערה אל חיקו ואל חייו.
"בהתחלה, המצב הזה רחוק מלשמח את אמי," כותבת ספרינגורה, כיום בת 49, שהספר מגולל את סיפור נעוריה-שלה. "משחלפו ההפתעה וההלם, היא פונה אל חבריה, שואלת בעצת הסביבה שלה. צריך לומר שאף אחד לא מגלה דאגה יתרה." ואמנם, עד מהרה התנגדותה של האֵם מתעקמת למעין הסכמה שקטה – הסופר הוא כאמור בעל-שם בצרפת, אדם שֶדָרַך כוכבו, וכשהאם מזמינה אותו לארוחת ערב בדירתן הם "נראים כמעט כמו משפחה קטנה וחביבה" – והשמועות הקושרות אותו לפדופיליה, שבתחילה משמשות את האֵם כדי לנסות להניא את בתה מהמשך הקשר, מסולקות הצדה. שתיקה והשתקה הן מילות המפתח כאן. מאוחר יותר, כשתפנה הנערה למבוגרים בסביבתה בניסיון להיחלץ ממצבה, רובם, כמאמר הטקסט בגב העטיפה, "[י]סבו פניהם לנוכח הניצול."
"שנים רבות כל כך אני סובבת סחור-סחור בכלוב שלי," כותבת ספרינגורה בפרולוג לספרה, שראה אור בצרפת בראשית 2020 ועורר סערה שהובילה מיד לפתיחת חקירה נגד הסופר שבנדון. "חלומותי גדושים רצח ונקמה," היא ממשיכה. "עד היום שהפתרון מתגלה סוף-סוף לעיני, ברור כשמש: תפסי את הצייד במלכודת שלו עצמו, כלאי אותו בתוך ספר." וכך היא עושה, וגם מחלקת את ספרה למה שנדמה כשישה תאים – "הילדה", "הטרף", "האחיזה", "השתחררות", "החותם", "לכתוב" – שבכל אחד מהם, בכתיבה אמיצה, חכמה וסוחפת, היא לוכדת את תמצית המניפולציה ואת הסיבה והמסובב שביסוד השלב המסוים ביחסים המתוארים.
*
גמאתי את הספר בלילה אחד. רותקתי אל צלילוּת-הקול של ספרינגורה ואל האומץ שלה להשמיע ולהישמע. אבל ככל שהתקדמתי בקריאה הרגשתי שהספר, שהוגדר כ"מֵמוּאָר" בעטיפת המהדורה האנגלית ובכתבות שקראתי עליו, הולך ומתרחק מסוגת הממואר וממרכז הכובד שהנחתי כי טמון בכותרת שניתנה לו.
ממוארים הם מאבקים על פרספקטיבה. הטובים שבהם, להבנתי, מדגימים את פריכותה של נקודת המבט לאורך השנים והם בעלי איכות נרטיבית שנדמית כזיכרון-רגשי אבסולוטי; הם משחזרים – או לפחות מנסים לשחזר – מצבים ותהליכים כפי שנחוו; לא בדיעבד, אלא מבפנים, כמו "בזמן אמת"; הם נשענים על יכולתו של הכותב לחזור לכאורה למצב של טרום ידיעה, טרום הבנה, טרום פיענוח, ולהעניק לעצמו ולנו חלון-נע להתרחשויות.
כשהתחלתי לקרוא בספרה של ספרינגורה ייחסתי לו, כאמור, כוונות של ממואר. התפעלתי משמו, ההסכמה, וחשבתי שזהו שם מבריק שעתיד לכונן ולכוונן כל רגע בַּקריאה בְּספר שנועד להאיר מבפנים את מושג ההסכמה ביחסים בין קטינים לבגירים – מושג שהוא עקרוני ומרכזי כל כך ליחסים המתוארים. אלא שעד מהרה הרגשתי ששאלת ההסכמה מאוינת בספר מלכתחילה; אין "הסכמה" כי אין בכלל תנאים להסכמה, כי הגיל והנסיבות וחלוקת הכוחות אינם מאפשרים כאן אלא מלכודת, מחטף, ליקוי מאורות ושטיפת מוח, ובמילים אחרות, יחסים שפשע ביסודם – וחשבתי שהאיון המלכתחילי הזה, שהוא מובן לגמרי (שלא לומר מובן מאליו) כעמדה מוסרית/פסיכולוגית/משפטית, הוא מצומצם מדי כעמדת סיפֵּר לממואר. כלומר, להבנתי, יותר משהוא ממואר, חלוקת המשקל של ההסכמה – רגשית ופרשנית – היא כְּשל כתב תביעה. ובהנחה שהאניגמטי והחשוב-להבנה ביחסים המתוארים הוא לא רק אחרי-המעשה, אלא גם מתוך-המעשה – חשתי שהמסגור הזה, הבדיעבדי במהותו, המרוחק לעתים עד כדי סרקזם-מאוחר (הן בתיאורים של ספרינגורה את עצמה ואת רגשותיה דאז, והן בתיאוריה את הסופר ואת הוריה) מרחיק אותנו מחלק חשוב לא פחות של העדות שהיתה יכולה להימסר כאן. רק זמן-מה אחרי שגמרתי לקרוא בספר שקעה בי ההכרה שאולי הכותרת מכוונת ל"הסכמה" אחרת לגמרי: הסכמה חברתית ליחסים מהסוג המתואר. ובהקשר הזה, אם להסתמך על מאמרי עיתונות שהתפרסמו על אודותיו, הספר אכן הצליח להוביל בצרפת לשינוי דרמטי בשיח הציבורי סביב הנושאים העולים בו, וזאת – למרבה הזעזוע – לא פחות משלושים שנה אחרי האירועים המתוארים בו ועל אף שהם היו ידועים לאנשים רבים במשך שנים רבות.
כממואר, אם כן, ההסכמה הוא תיעוד שרב בו הנסתר על הנגלה, אבל כמסמך חברתי – כמראָה המוצבת בפני קוראיו – הוא מהווה קריאת השכמה חשובה לאין שיעור. ובהקשר הזה מרתקים במיוחד שלושה עמודים שבהם מספרת ספרינגורה על מכתב פתוח שהתפרסם בלה מונד בשנות השבעים המאוחרות בצרפת, כעשור לפני פגישתה עם הסופר; מכתב "שצידד באי-הפללה עקב יחסי מין בין קטינים לבגירים, בחתימתם ובתמיכתם של אינטלקטואלים בעלי שם, פסיכואנליטיקאים ופילוסופים נודעים, סופרים בפסגת תהילתם, רובם מהצד השמאלי של המפה"; מכתב ש"יצא נגד כליאתם של שלושה גברים שהמתינו למשפט שלהם בעוון קיום (וצילום) יחסי מין עם קטינים בני שלוש-עשרה וארבע-עשרה." "מעצר כה ממושך עד תום ההליכים," נכתב במכתב ההוא, "על מנת לחקור פרשת 'מוסר' פשוטה, שבה הילדים לא נפלו קורבן לשום אלימות שהיא, אלא להפך, הצהירו בפני השופטים-החוקרים שהכול נעשה בהסכמה (אף על פי שמערכת המשפט שוללת מהם עכשיו כל זכות להסכמה), מעצר כזה נראה לנו שערורייתי." ומכאן ממשיכה ספרינגורה ומספרת בתמצות על עוד שתי עצומות ברוח דומה שראו אור באותן שנים.
"מדוע כל אותם אינטלקטואלים של השמאל הגנו בלהט על עמדות שהיום נראות לנו מזעזעות כל כך?" שואלת ספרינגורה, ומגששת בקצרה אחר תשובה לשאלה הזאת, שהיא בעיני אקוטית לסיפורה. "נראה כי בשנות השבעים," היא כותבת, "בשם השחרור מכבלי המוסר והמהפכה המינית, אנשים ראו לעצמם חובה להגן על התענגותם החופשית של כל הגופים. אי לכך מניעה של מיניות צעירה נחשבה חלק מהדיכוי החברתי, ותחימת המיניות בין אנשים בני אותה קבוצת גיל אינה אלא צורה של הפרדה. מאבק נגד כליאת התשוקות, נגד כל דיכוי שהוא, אלה הסיסמאות של אותם ימים, מבלי שאיש ימצא לנכון להטיל דופי בכך, למעט מאמינים אדוקים ואי אלו ערכאות ראקציונריות. סחף, ועיוורון שכמעט כל החותמים על העצומות הללו עתידים להתנצל עליו לימים." בנכונות של ספרינגורה להתעכב, כרפלקסיה על ההתגייסות ההיא, דווקא על מניעים הנובעים מליברליזם ואקטיביזם חברתי, טמון בעיני רגע אינטימי מאוד, ועם זאת שונה מרגעים אינטימיים מובהקים אחרים בספר החשוב הזה; שכן נראה כי לצד תעצומות הנפש יש כאן גם משהו נוסף שנחשף: נדמה כי יש דברים שהנפש אינה יכולה לשאת בלי למצוא בהם ולו קורטוב של היגיון פנימי מרגיע.
הילה בלום היא עורכת ספרות וסופרת. ספרה איך לאהוב את בתך יצא ב-2021 בהוצאת כנרת זמורה דביר.