מדינה קטנה לעם גדול, חיים נבון, ידיעות ספרים, 270 עמודים, 2021.
הספר מדינה קטנה לעם גדול של הרב חיים נבון הוא ניסיון חלוצי לשילוב – כלכלי, חברתי ולאומי – בין אורתודוקסיה ציונית-דתית לבין תפיסה ליברלית בואכה-ליברטריאנית.
תומר פרסיקו
איך אפשר להתנגד היום לליברליזם? לא למילה או לדימוי, אלא למהות: מי מסוגל לטעון, לכל הפחות במערב, שאין לאדם זכויות, ממדים פרטיים, שמוגנים מהתערבות הזולת או המדינה? היש מי שיוצא במפורש נגד חופש הביטוי? נגד האוטונומיה של אדם על גופו? שמבקש לבטל את ההגנות על הקניין? כפייה דתית עוררה חוסר נוחות כבר במאה ה-19 – האם במאה ה-21 יכול אדם שקול לתמוך בה?
כי זו הבעיה האמיתית שמציב העולם המודרני למסורת הדתית: לא שרבים יותר ויותר בוחרים לנהל חיים חילוניים, אלא שגם האדוקים נכבשו על ידי ההיגיון הליברלי. נקודת השבר האמיתית אינה בינם לבין החברה הכללית, אלא בינם לבין עצמם. התודעה האינדיבידואליסטית, המדגישה אוטונומיה, המציעה הגשמה עצמית, המבכרת את הפרט על פני החברה ואת הסובייקטיבי על פני האובייקטיבי, המתורגמת לשיח המבטיח לַפרט את זכויותיו וחירויותיו והמגביל את החברה ביכולתה להתערב בחייו – הליברליזם, בקיצור – שובה גם את ליבם.
זה הרקע שעל גביו יש להבין את האימוץ הנלהב של השמרנות הרפובליקאית במגזר הדתי-לאומי כיום. זו מציעה שילוב של נאו-ליברליזם כלכלי ושמרנות חברתית, ונדמית כפתרון מצוין למי שמעוניין במסורת פוליטית מכובדת שמדגישה חירות ואינדיבידואליזם מחד, ו"ערכי משפחה" מאידך. בד בבד היא מספקת לשומרי מצוות ורבנים הגות פוליטית ומוסרית שההלכה, לדאבון הלב, אינה מסוגלת בעת הזאת להציע.
מדינה קטנה לעם גדול, ספרו של הרב חיים נבון, מגיע כתולדה של המגמות הללו. כפי שמוצהר בעמוד השער והן בתודות, הספר יצא לאור "בסיוע קרן תקווה", כלומר לפנינו גם חלק מהקמפיין המתמשך מטעם אותה קרן אמריקאית-יהודית פילנתרופית להכנסת השיח הנאו-ליברלי לישראל, ולהפיכת הציונות הדתית מאחת הקבוצות הסוציאליסטיות ביותר במדינה, לאחת הקפיטליסטיות ביותר.
לצד מגמות מדאיגות, יש בתהליך הזה גם יתרונות ברורים: אי אפשר, למשל, להיות נאו-ליברל ולתמוך בכפייה דתית. ספרו של נבון מכריז – ממש על הכריכה – שהוא תומך ב"מדינה יהודית רזה" ו"פחות כופה". תוכו של הספר נאמן לברו: נבון קובע שיש להנהיג נישואים אזרחיים ושיש להפריט את הכשרות של הרבנות הראשית.
כדי להגיע למסקנות אלה מקדיש נבון לא מעט מהספר כדי להראות שהתנ"ך עצמו מקדם תפיסה של "מדינה רזה" עבור בני ישראל. הוא נאחז ביחס האמביוולנטי של התנ"ך למלוכה כדי להסיק ש"התורה רוצה לצמצם את חשיבותה של המסגרת הפוליטית בכלל", כלומר לתת לקהילות היהודיות כמה שיותר אוטונומיה, ולשלטון את מינימום הכוח ההכרחי.
זהו מדרש נאה, הגם שכמובן קשה לגזור מסקנות מודרניות ממציאות של חברה שבטית וכלכלה אגררית. אולם יש להבין את המשמעות הסוציולוגית שבהצהרה כזו: יש כאן חתירה תחת התקווה/איום של אותה "מדינת הלכה" שמדי פעם מוצגת כאידיאל אורתודוקסי. מובן שמרבית בני הציונות הדתית לא מקווים לה בפועל, אולם אין הדחקת החזון או התעלמות שקטה ממנו כשלילה מפורשת בידי רב אורתודוקסי בולט.
מדינה "רזה" תוביל, על פי נבון, להענקת אוטונומיה לרמה הקהילתית והמשפחתית. אלו אינם רק חיוביים כשלעצמם. העצמת הקהילות ומוסד המשפחה היא הדרך העיקרית, טוען נבון, למנוע ממשטר דמוקרטי להתדרדר לכדי עריצות ההמון, דבר שיש כמובן למנוע. נבון מקדיש לסכנה הזו ולדרכים להתגונן מפניה לא מעט תשומת לב, אולם משום מה אינו מציין שדרך מרכזית בשלטון דמוקרטי ו/או ליברלי להגן על הפרט היא באמצעות מערכת המשפט.
מגיע הדבר לידי כך שכאשר מוזכר ספרו של אלקסיס דה-טוקוויל העוסק בארצות הברית, כותב נבון כי קיומן של משפחות וקהילות הן "בעיניו [של טוקוויל] הדרך היחידה למנוע את הפיכת הדמוקרטיה לשלטון עריצות ממשלתי" (עמ' 33). אבל זה לא נכון. טוקוויל כותב כמה פעמים שמה שמונע מארה"ב הדמוקרטית להפוך לשלטון עריצות הם בתי המשפט. נראה שממד שלם בתורת הפרדת הרשויות נעלם מעיני נבון, שלכאורה לא שמע על בלימת דורסנות השלטון והשמירה על חירויות הפרט על ידי בית המשפט.
מכיוון שקשה להאמין שנבון לא שם לב לכך, אין אלא להניח שרצונו להיאבק באקטיביזם שיפוטי (הוא מקדיש מספר עמודים לעניין) מונע ממנו להודות בחשיבותן של בקרה וביקורת שיפוטית על השלטון הדמוקרטי. החריקה הזאת מצטרפת לעוד כמה. המפגש בין רב אורתודוקסי לבין שיח כמעט-ליברטריאני מוליד צאצאים משונים, ונראה שגם האג'נדה הימנית-פופוליסטית (להבדיל מהשמרנית) בעת הזאת בישראל, הזינה את הכתוב בספר.
ובאמת, כשצריך לדעתו לשמר מסורות מסויימות פונה נבון לצד הלא-ליברטריאני שלו, הצד הקהילתני, שסבור שלמדינה יש רשות – ואף יש צורך – לעצב את המרחב הציבורי. כך למשל, הוא קובע כי "במדינה יהודית, שמירה על הרוב היהודי המוצק של המדינה צריכה להיות שיקול לגיטימי בקביעה מי זכאי להיכנס למדינה ולקבל בה אזרחות" (עמ' 224-225); הוא חושב שהממשלה צריכה להיות מחוייבת להיוועץ ברבנות הראשית בסוגיות לאומיות כבדות משקל; הוא חושב שהמדינה צריכה להכיר רק בגיור האורתודוקסי; ואף סבור ש"עקרונית [...] למדינה יש סמכות לקבוע שהנישואים בישראל יהיו דתיים בלבד" (עמ' 244) – למרות שכאמור הוא תומך בהסדרת נישואים אזרחיים.
איך בדיוק משתלבת ממשלה "רזה" והעצמת המשפחה והקהילה עם קביעה מטעם המדינה שהנישואים יהיו דתיים בלבד? ומהי הרבנות הראשית כולה, כמנגנון דתי ביורוקרטי ממלכתי, אם לא שריד של המדינה הסוציאליסטית הריכוזית? ולמה שהדרך לאזרחות במדינה החילונית תהיה נתונה בידי זרם דתי מסוים? איך פתאום הרצון בצמצום הממשלה עובר מטמורפוזה והופך ללגיטימציה לריכוזיות קיצונית?
כאן אנחנו שוב מגיעים לאותו מתח בסיסי בין הדת לליברליזם, וביתר שאת בין המסורת היהודית לליברליזם, מסורת שאינה נהנית (או סובלת) מהאינדיבידואליזם ומתפיסת הפרדת הדת מהמדינה שמובנים לתוך הנצרות. כזכור, משה פייגלין ניסה לייצר סינטזה בין האורתודוקסיה לליברטריאניות. הסתירות הפנימיות אצלו היו גדולות עוד יותר, וכישלונו בדעת הקהל גרם לו להאשים את הציבור בחוסר בשלות.
הניסיון לשלב בין המסורת היהודית לליברליזם הינו אתגר ותיק ובסיסי: הוא כולל לא פחות מאשר ניסיון לגבש זהות יהודית מודרנית, והוא הוליד פתרונות שונים. היהדות הרפורמית היא פתרון כזה, שמפקיד את ההגה בידי הליברליזם – ומתנתק מהממד הלאומי. האורתודוקסיה המודרנית בארה"ב היא פתרון אחר, שמדגיש את החלוקה בין החיים ההלכתיים בבית ובקהילה לחיים האזרחיים בחוץ – ומתעלם מהממד הלאומי.
הפרויקט של הרב נבון, על כן, צריך להיתפס כניסיון חלוצי לשילוב – כלכלי, חברתי ולאומי – בין אורתודוקסיה ציונית-דתית לבין תפיסה ליברלית בואכה-ליברטריאנית. במובן הזה הוא מעניין ומשמעותי. הוא לא מדייק היסטורית פה ושם, ומוטב אם היה עשיר בהצעות פרוגרמטיות לפחות כפי שהוא עשיר באנקדוטות (ובאלה הוא שופע), אולם בסופו של דבר המגמה היא חיובית. ההיגיון הליברלי עושה את שלו: למרות שנבון חושב, למשל, שלגיטימי שהמדינה תגביל נישואים לטקסים דתיים בלבד, בשורה התחתונה הוא מכיר בכך שעדיף שלא. והרי איך אפשר להתנגד היום לליברליזם?
ד"ר תומר פרסיקו הוא מרצה אורח במכון למשפט עברי ולימודי ישראל באוניברסיטת קליפורניה; עמית בכיר במרכז ללימודי המזרח התיכון באוניברסיטת קליפורניה; ועמית מחקר במכון שלום הרטמן. ספרו אדם בצלם אלוהים: הרעיון ששינה את העולם ואת היהדות צפוי לצאת בקיץ בהוצאת ידיעות ספרים.