צל ידו, חיים באר, עם עובד, עורכים/ות: יובל שמעוני ומאיה פלדמן, 317 עמודים, 2021.
אולי ההתוועדות השנייה של "חיים באר" עם רוחו של אביו המת באה כדי לסיים את תהליך ההיפרדות מהאב ומתחושת האשמה ביחס אליו. משמע, בלשון חריפה יותר, ואולי חריפה מדי, "חיים באר" נפגש שוב עם אביו המת לא כדי להגיע איתו לעמק השווה, להפוך עקוב למישור, אלא כדי לבצע "וידוא הריגה".
יגאל שוורץ
א.
מדי פעם מופיע אצלנו ספר ש"כולם" יודעים – עוד לפני שקראו בו מילה – מה הנושא שלו; כלומר, על אודות מהו, וגם מה עמדתו של הסופר ביחס לנושא הזה, ואפילו, לא ייאמן, כיצד יגיבו רוב המבקרים על כתיבתו של הסופר על הנושא "הידוע" הזה.
לקטגוריה המוזרה הזאת נפל ספרו החדש של חיים באר, צל ידו. כולם "ידעו" שזה "ספר-המשך" לרומן חבלים, או, ליתר דיוק, לחלק בחבלים שבו מתואר הקרע שנוצר בין הסופר לאביו. התיאור הזה נתפס, במידה רבה של צדק, כניסיון אמנותי מפואר לתקן את מה שהשתבש לחלוטין בחיים. כלומר, תיקון אמנותי שניכרים בו עקבותיו של הקרע.
עכשיו, סוף סוף – אמרו כולם לפני שקראו את צל ידו וגם, למרבה המבוכה, לאחר שקראו אותו או לאחר שלא קראו אותו – הגיע רגע הפיוס. העקוב הפך למישור. באר זימן את אביו המת לפגישה ספרותית נוספת, אולי אחרונה, והגיע איתו לעמק השווה.
*
הסיבוב הספרותי הראשון של עלילת התיקון הזו נכתב, כפי שמעיד המספר בצל ידו, המזוהה כחיים באר עצמו, ב-1977, ב"אחוזת ירנטון", ליד העיר אוקספורד באנגליה. באר הוזמן לשהות שם שישה חודשים, בהם הוא רקם וכתב את הרומן חבלים. בירנטון הופיע האב המת לפני בנו וביקש "הערכה מחודשת של היחסים בינינו" (עמ' 118). באר שקל את הבקשה והגיע למסקנה שהיא אינה תואמת את ההיגיון האמנותי בכתב היד שעמד לפני השלמתו. הסיבוב הספרותי השני של עלילת התיקון התרחש עשרים שנה מאוחר יותר, כאשר חיים באר הוזמן שוב, על פי עדות המספר בצל ידו, למקלט-כתיבה. הפעם ל"שלוס מנמוסינה", "טירה אפופת מסתורין, שכמעט אין יוצא ואין בא בשעריה" (עמ' 22).
בתוך המתחם הזה, השייך לאיל הון יהודי בשם ליוורנו, שידו בכול, נערך סמינר של יהודים יוצאי העיר אוברוץ', עירו של אביו של חיים באר. תפקידו של הסופר היה לשמש כמנחה בסמינר שמטרתו לאסוף עדויות על הקהילה היהודית בעיר לדורותיה. בשלב כלשהו מגלה הסופר שהוא מנחה לא בני אדם חיים, אלא רוחות רפאים. גילוי מרעיש אפילו יותר הוא שאחד מן המתוועדים הוא אביו המת של המספר. בין השניים נוצרת קרבה רבה, המסתיימת לקראת סוף הספר, ובה משחזר האב בפני בנו את רגע מותו. לאחר שידו "והצל שלה" צנחו על המיטה, שמע האב מישהו לוחש אליו מתוך החושך, "אני אוהב אותך" (עמ' 306). עתה, לקראת סוף המפגש השני ביניהם, לאחר מות האב, האב המת מבקש מבנו שיאשר לו אם אמנם, כפי שהוא סבר, בנו היה הלוחש, והבן מאשר.
הסצנה המרגשת הזאת יוצרת הרגשה של תיקון גדול, זיכוך ונגיעה בנשגב. היא מעלה על הדעת רגעי היוודעות מרגשים גדולים אחרים, למשל המשרתת המזהה את אודיסאוס לאחר שובו ממסעותיו על פי הצלקת ברגלו; המפגש של יוסף, משנה פרעה, עם אחיו, וכו'.
*
למראית עין הכול אפוא בא על מקומו בשלום. הבטיחו לנו עלילת תיקון וקיבלנו אותה, ואפילו "בגדול". מעתה אנחנו יכולים להתנחם בכך שיש לנו סיכוי לתקן את יחסינו עם הורינו, גם כשמדובר בשיבוש שנראה ללא תקנה, ואף על פי שההורה כבר אינו בין החיים. ממש קתרזיס. כן, אבל. הקתרזיס הזה מרגיש כפוי משהו. לא מאולץ, לא אנוס, אבל לא יושב בשופי. ואז אנו מנסים לסלק את צל היד המטריד, וכאשר אנו מצליחים קמעא, ושבים ומארגנים את היחסים בין האב והבן ב"תבנית טובה" – מופיע המשפט הבא של המספר, טורף את כל הקלפים, ומכריח אותנו לחשב מסלול קריאה חלופי:
"כשאני מתבונן בשנים הרחוקות ההן" – מתייחס המספר/הסופר לתקופת ילדותו [י.ש] – "אינני מצטער על המעשים המשותפים שהיינו יכולים לעשות יחד ולא עשינו, שהרי כבר ידוע לי שאחת דינם של כל המעשים שאבות ובנים עושים יחדיו – להיכשל" (עמ' 241) [הדגשה - י.ש.].
וואו! איזה משפט. דברים קשים מאוד לעיכול; מה גם שאופן הניסוח שלהם שולח אותנו לשני אתרים שמעצימים את הקושי. מכאן פסק הדין הנחרץ, "אחת דתו להמית" ממגילת אסתר, ומכאן, החיזיון הקשה מנשוא מ"שיר השקר" בשמחת עניים של אלתרמן: "דין הבתים לשקוע,/ לא דין הבתים לעמוד./ דין העיניים לגווע, לא דין העיניים לחמוד. / דין הישן לא לקום לעולם,/ ודין הנעור לא לנום לעולם...". אמנם, מיד לאחר שורות הדין הללו באות שתי שורות נחמה: "לא מפחד, בתי, כי מגיל את צועקת./ את יודעת, כי שקר, שקר, שקר!"; אבל רושמם הקשה והסמכותי של השורות הקודמות מתגבר בנקל על השורות החותמות, הנתפשות כקרום דק של נחמה המתוח על פני תהום רבה.
ב.
אז איפה אנחנו עומדים בפרשת הבן והאב בצל ידו? האם באמת "צל ידו" הוא, כפי שנכתב בגב הספר, "המשך מהופך לרומן 'חבלים' – ספר שבו מתאפשרת לבסוף, ולו פעם אחת ויחידה, השיחה ההיא [בין האב לבן] שלא נתקיימה לעולם." או שבעטיו של המשפט הדפיניטיבי של המספר, המזדהה כחיים באר עצמו, הוא ולא אחר, המשפט המורה לנו ש"אחת דינם של כל המעשים שאבות ובנים עושים יחדיו – להיכשל," אנחנו צריכים לקרוא את הרומן מחדש, ברוח "אחת דתו להמית"; כלומר, במסגרת פרשנות קשה ולא נעימה – אבל ממש לא בלתי הגיונית על רקע היחסים העכורים בין השניים בעבר – פרשנות שעל פיה צל ידו הוא "המשך", ולא "המשך מהופך", לרומן חבלים. דהיינו, שגם פה "השיחה הזאת" לא צלחה. ואולי אף אירע דבר חמור מזה. אולי ההתוועדות השנייה של "חיים באר" עם רוחו של אביו המת לא באה כדי להפוך את תוצאת ההתוועדות הראשונה, הכישלון החלקי של מהלך הפיוס של השניים – אלא להיפך. היא באה כדי לסיים את תהליך ההיפרדות מהאב ומתחושת האשמה ביחס אליו. משמע, בלשון חריפה יותר, ואולי חריפה מדי, "חיים באר" נפגש שוב עם אביו המת לא כדי להגיע איתו לעמק השווה, להפוך עקוב למישור וכו', אלא כדי לבצע "וידוא הריגה".
אני סבור, וזה אחד מסודות קסמו של הספר, שהאמת (הספרותית כמובן), נמצאת איפשהו בין שני הנרטיבים הללו: פיוס לעומת וידוא הריגה. הסברה הזאת – שפירושה הכרה בכך ש"חיים באר" היה ונשאר אמביוולנטי מאוד ביחס ל"אביו" – נתמכת בצל ידו, בין היתר, באופייה של זירת ההתרחשות שבה נפגשים בספר הבן ואביו.
"שלוס מנמוסינה" היא "בניין לבן ומגושם של ארבע קומות שגגו, צריחיו החרוטיים וגמלוניו בהקו בצבע שחור כעין הזפת, וסביבו חומת אבן גבוהה אטומה [...] השער בחומה [...] נעול, ואת המתחם [מ]קיפה מערכת צפופה של תאורה מצוידת במצלמות ובחיישנים, שפיקחו על הטירה, ועל הכביש שנסענו בו וכמובן גם על דרך הגישה אליה, שבפתחה הוצב שלט אזהרה שמכריז על שטח פרטי שהכניסה אליו אסורה לזרים" (עמ' 22) [הדגשה - י.ש.]. על המקום המסתורי הזה מופקדים שומרים מיוחדים. כמדומה, כמה מהם בני אדם, בשר ודם, והאחרים, כפי שנרמז בשמותיהם, הם ספק בני אדם ספק מלאכים: פראו ד"ר גבריאל אלמאו; ד"ר הילה אנגל; ד"ר ורה שרף; מלאכי ערבות; והאחים נוראל ואריאל ארגמ"ן.
מה טעם, חובה עלינו לשאול, בחר באר במין "פורט נוקס", חצי ארצית וחצי שמיימית, כזירת האירועים המרכזית בספר? אפשר לטעון שהוא רצה לאותת לנו עד כמה אביו יקר לו, משל הוא אתרוג נדיר שצריך לעטוף בכמה וכמה שכבות הגנה ארציות ושמיימיות. אבל אפשר לטעון גם – והעודפות האדירה בשכבות המגן תומכת בכיוון הפרשני הזה – שהסופר החי מסוגל להגיע למפגש דמיוני עם אביו המת רק תחת שמירה כבדה מאוד.
זאת ועוד, אמנם שמותיהם של אנשי הצוות המרכזיים מפנים את מבטנו למעלה, אל השמיים ואל שערי גן עדן. כך עולה גם משלל שמות אחרים, למשל של מקומות (מנמוסינה היא אלת הזיכרון בפמליה האולימפית, באר סועד עם מארחו, ד"ר ליוורנו, במסעדה ששמה "לוויתן אונד בהמות") ועוד ועוד. אבל, חלק מהשמות האלה ושמות אחרים, לצד ההקבלות שהמספר יוצר בין שלוס מנמוסינה למקומות אחרים, מפנים את מבטנו למטה, אל הגהינום. אחד מאותם המקומות שאליו משווה המספר את שלוס מנמוסינה היא הטירה "שלוס הרטיים", שהיא אולי אחד האתרים הראויים ביותר בהיסטוריה לכינוי "גהינום עלי אדמות".
"בכל עוצמתה העירה בי הטירה בשוליה של קוברסדורף [שלוס מנמוסינה] את זכרה המודחק של טירה אחרת, שלוס הרטהיים שליד לינץ [...] רופאים ופסיכיאטרים בדקו טרנספורטים של נכים ובעלי מומים, חסרי גפיים ומעוותי צורה, עיוורים וחולי אפילפסיה, שחפנים ומפגרים, וחתמו בקור רוח על טפסים ששלחו אותם אל מותם – ארים טהורי גזע שהוגדרו כמי ש'אינם ראויים לחיות'..." (עמ' 48).
מסתבר אפוא שהמספר חיים באר, המייצג כאן את הסופר חיים באר, בא מעולם החיים ומבקר את אביו במקום שהוא התופת. הסופר הבדיוני יוצא ובא מן התופת הזו כרצונו. אביו לעומת זאת נתון בהסגר חמור, וכל תנועה שלו היא תוצר של הוראה מפורשת של בעל המקום ד"ר ליוורנו, שהוא, אם להשתמש בלשונו של לאקאן, "האב הגדול". ד"ר ליוורנו זה הוא – בדומה לכל הדמויות המניעות את העלילה בספריו של באר – דמות מפוקפקת, אלוהית ושטנית. הוא מדומה, שוב ושוב, לנפטון או פוסידון, השליטים הגחמניים של הים, על מעמקיו המסתוריים, וגם למלך הדייג, הקולגה של השטן, המתמחה בדיג נפשות מתים.
מבנה העלילה של צל ידו מהדהד, מכמה כיוונים, את מבנה העלילה בקומדיה האלוהית של דנטה. כאן ושם מדובר במספר המתחזה לסופר הביוגרפי ומסייר בעולם המתים. כאן ושם נזכר השם מנמוסינה, שהוא (גם) שמו של אחד הנהרות החוצה את המרחב הגהינומי. וכאן ושם, נעזרים המספרים במסעם בשבילי העולם הבא במדריכים יודעי דבר המחלקים ביניהם את מסלול המסע על פי קוד מסוים. נדמה שבאר עשה "טייק אוף" על מבנה העלילה של הקומדיה האלוהית, אם כי, כפי שמתבקש, בנימה פארודית-אירונית.
דנטה נעזר בסיורו בתופת ובפורגטוריום במשורר הרומאי וירגיליוס. לאחר הסיור, לפני שערי גן העדן, הם נפרדים – מכיוון שוירגיליוס הוא אמנם משורר גדול אך אינו נוצרי. את מקומו כמדריכה בגן העדן תופסת ביאטרצ'ה, אהובתם הנצחית הן של דנטה הביוגרפי והן של דנטה המספר בקומדיה האלוהית. מערך דומה ממומש בצל ידו. את מקומו של המשורר הפגאני תופס כאן הרצל שיקאגו, טיפוס ישראלי חביב וגם נכלולי במידה, המזכיר לסופר את ספוק, מפקד ספינת החלל במסע בין כוכבים. הרצל-ספוק מסייר עם באר בסביבות שלוס מנמוסינה, אבל רק עד הכניסה למקום. שם תופסת את מקומו ד"ר ורה שרף, שלה (ולמקבילותיה הביאטריצ'ות בספרים אחרים של באר) ראוי להקדיש דיון נפרד.
ג.
הצירוף בין אוטוביוגרפיה או סמי-ביוגרפיה לבין סיפור מסע בעל אופי פיקרסקי הוא חוט השדרה בכל ספרי הפרוזה של חיים באר, כמו גם קרנבל המסכות של המוענים לסוגיהם: הסופר הביוגרפי מזה והמספרים התופסים את מקומו, בגרסאות שונות, מזה. כמו כן, בכל ספריו של באר ישנה דמות העוברת, או לפחות אמורה לעבור, תהליך של התחנכות, התפתחות או התפכחות, העומדת תחת "צל ידו" של איזה מנטור מלא כריזמה והפכפך. החיבור בין כל המרכיבים האלה יוצר סיפורת שיש לה שני צדדים הופכיים. צד אחד הוא איזה "QUEST"– מסע חיפוש זהותי תרבותי, שכרוך תמיד בניסיון לפענח איזה סוד, מביך או מביש. הצד השני הוא קרנבל של סיפורי משנה, סיפורי "על הדרך" של מין פיקרו.
בהקשר הזה, כמו גם בהקשר הלשוני-רובדי של הפרוזה שלו, חיים באר הולך בדרך המלך של הספרות העברית המודרנית, יותר מאשר כל סופר בן זמננו. הרומנים הסמי-אוטוביוגרפיים הפיקרסקיים שלו הם צאצאים חוקיים של כמה מספרי הצומת בספרות העברית החדשה. החל באביעזר של גינצבורג וברומנים פסאודו-אוביוגרפיים פיקרסקיים אחרים מתקופת ההשכלה, עבור לספר הקבצנים של מנדלי מוכר ספרים, המשך בבחורף ובמכאן ומכאן של ברנר, באורח נטה ללון של עגנון ועוד.
הנבחרת הנכבדה הזאת מעידה על אמנות של חיים באר גם בדרך השוני. אצל חיים באר, שלא כמו אצל קודמיו הגדולים, הדרמות מתרחשות לרוב בחלקת אלוהים הקטנה של היחיד, ונושקות למרחב הציבורי אך לא מותכות בתוכו. יוצא הדופן המעיד על הדופן הוא עת הזמיר, שבו הפרטי והקולקטיבי מותכים זה בזה. אגב, וגם זה עניין שצריף לפתח בהקשר אחר, דווקא הרומן הזה זכה, לפחות מצד הביקורת, להתקבלות צוננת יחסית.
צל ידו הוא חולייה נוספת במפעל האמנותי הענק הזה. הוא מתכתב עם חבלים אבל לא פחות עם הרומנים האחרים של באר ובמיוחד עם לפני המקום, הרומן האפל ביותר שלו. בשני הרומנים הנועזים הללו פָּתַח באר פֶּתַח רחב למוזות המתגלות כרוחות רפאים, ולהיפך. בשניהם הוא נעזר בשליחים שלא ברור אם הם שייכים לכוחות האור או לכוחות השחור, ובשניהם, במיוחד בצל ידו, הוא מהלך על שפתו של הר געש פעיל.
פרופ' יגאל שוורץ הוא ראש מכון הקשרים לחקר הספרות היהודית והישראלית. ספרו החדש, למה לחתול יש מגפיים, יצא כעת בהוצאת מאגנס.