זמלוויס: האיש שזעק אמת, לואי פרדיננד סלין, תרגום: רמה איילון, הקיבוץ המאוחד, 96 עמ', 2021.
לואי פרדיננד סלין לא מתעניין בחייו של זמלווייס, ואפילו לא בנסיבות הסוציולוגיות והכלכליות שהתוו אותם, אלא ברוח האוניברסלית הנושבת בחיים אלו, ובעולם המושגים שמארגן אותם.
יואב רונאל
רשימה זו מוקדשת ליצירה זמלווייס: האיש שזעק אמת, של הסופר הצרפתי לואי-פרדינן סלין. העובדה המדהימה בנוגע לביוגרפיה (הפיקטיבית מעט) של הרופא בן המאה התשע-עשרה היא, שמדובר, לכאורה לפחות, ביצירה שאינה ספרותית גרידא. זמלווייס היא עבודת הדוקטורט של סלין, שהושלמה בשנת 1924 לאחר שסיים את לימודי הרפואה שלו. מדהים לראות מה רב המרחק בין האופי הפואטי וההגותי של זמלווייס, לבין המבנה המוכר של עבודות דוקטורט כיום. הטקסט הביוגרפי הקצר של סלין מתאר – תוך חריגות רבות לכוון הגיגים היסטוריוסופיים – את חייו של איגנץ פיליפ זמלווייס, הרופא ההונגרי שנאבק ממש עד אובדן שפיותו כדי להפיץ את התגלית המדעית הכבירה אותה חשף במהלך עבודתו בבתי יולדות. זמלווייס הבין – במה שסלין מזהה כהתגלות, "הלוט האחרון הוסר. האור נדלק" (עמ' 58) – כי חיטוי ידיים ימנע את הזיהומים שקטלו אינספור יולדות. עם זאת, התגלית שלו נדחתה על ידי אנשי המדע של זמנו, והוא מת חסר-כל ומשוגע.
באחרת הדבר כותבת המתרגמת רמה איילון כי תרגום היצירה "דווקא בימים אלו, בהם העולם נתון בעיצומו של המאבק בנגיף הקורונה, אינו מקרי, כמובן." עם זאת, היצירה של סלין שונה מהותית מאופי השיח המדעי והסטטיסטי דרכו אנחנו מתמודדים עם מגפת הקורונה, ועם דרכי ההמשגה שלנו את המגפה. זהו מרחק דומה למדי לזה שנמתח בין זמלווייס לבין עבודות הדוקטורט של ימינו. עבודות אלו, גם במדעי הרוח, לרוב ארוכות, מלאות בהערות שוליים, בחובות אינסופיים למחברים קודמים, ובאי-תואם בין הצורה – הכתיבה האקדמית – לתוכן, שהוא מושא הכתיבה. אפיון מדעי זה מתקיים לא רק במדעים מדויקים אלא גם – ואולי ביתר שאת – במוסד בעל השם הפרדוקסלי "מדעי הרוח". שָם הדוקטורט נכתב כטקסט לא-קריא, שפרסומו כספר ידרוש עיבוד לצורה קולחת יותר. הצורה העכשווית של הרצון לאמת דורשת שיח מדעי מומחה, עמלני, מלא מהמורות וז'רגון. בלי לנקוט עמדה כנגד צורה זו, שיש לה את הערך שלה, הרי שגם במרבית השיח על מגפת הקורונה וגם בשיח של מדעי הרוח עצמם, הגישה אל האמת מגיעה דרך נתק בין תוכן כלשהו – החיים והמוות בזמן המגפה או יצירה ספרותית – לבין צורה "אובייקטיבית", שמפרשת אותו ממרחק. הצורה אמורה להיות רק כלי שרת, חמור ומקובע ככל שיהיה, בתוכו אמור להופיע הטקסט, נקי מסטיות, הפלגות, עודפויות פואטיות ואמירות על טיבו של העולם כולו.
בניגוד לכך, עבודת הדוקטורט של סלין כתובה ממש כטקסט ספרותי, המשתמש במטאפורות, הפוגות והפלגות: "הוא [זמלוייס] רצה לפרוץ כל דלת נעולה, ונחבל אנושות. הן [הדלתות] נפתחו רק אחרי מותו" (עמ' 28). עם זאת, עלינו להבחין בשתי צורות שיח שפועלות בטקסט: בצורת השיח הראשונה, הנוטה להפלגות ואף להמצאות, ואשר אינה נאמנה בהכרח לאמת ההיסטורית, סלין מתאר את סיפור חייו של הרופא ההונגרי מלידתו ועד סוף חייו. עניינה של ביוגרפיה זו הוא המפגש עם ההיסטורי – כלומר, האופן שבו זמלווייס נתקל בהיסטוריה: מהפכות, מלחמות ומשברים כלכליים. הספר נפתח בתיאור המהפכה הצרפתית: "מיראבו צעק חזק כל כך שווראסי נמלאה פחד. מאז נפילת האימפריה הרומית לא ניחתה על ראשי האנשים סערה כזאת..." (עמ' 13). ההיסטוריה ה"גדולה" הולכת יד ביד עם חייו של הרופא, ולא פלא שתגליתו הגדולה נדחתה על ידי כוחות פוליטיים שמרניים מובהקים. זהו מאבק מול צדה הריאקציונרי של ההיסטוריה בה הוא פועל – "התבונה היא בסך הכל כוח זניח בעולמנו" (עמ' 59) – שמביא להתדרדרותו, שגעונו ומותו של הרופא.
כאן ניתן לזהות צורת-שיח נוספת המופיע בתוך הטקסט ומפצלת אותו: השיח על האוניברסלי החורג מהתהליך ההיסטורי – הוא הדבר אשר ההיסטוריה מבטאת. יצירתו של סלין לא מוקדשת רק לְבירור היסטורי ופואטי של חיי זמלווייס, אלא להבחנות עקרוניות בנוגע למתחים שבין הרוח האנושית החותרת קדימה, ובין כוחות כלכליים, פוליטיים או סתם "זדוניים" (עמ' 62) וקטנוניים, המנוונים אותה.
זהו המובן העקרוני שבו חורגת עבודת הדוקטורט של סלין הן מהז'אנר האקדמי המדעי של זמננו, הן מהשיח העכשווי על המגפה, ואפילו מהאופן שבו נכתבת ומובנת ביוגרפיה כיום. סלין לא מתעניין בחייו של זמלווייס, ואפילו לא בנסיבות הסוציולוגיות והכלכליות שהתוו אותם, אלא ברוח האוניברסלית הנושבת בחיים אלו, ובעולם המושגים שמארגן אותם. כך, לאורך כל היצירה אנו פוגשים מושגים אוניברסליים המופיעים בצורה מודגשת. אלו מושגים שבזמן שלנו, הזמן של הקפיטליזם המאוחר וסוף העולם – נדמים לנו כאנכרוניסטיים: "האקראי", "האמת", "השמיימי", "התבונה", "שיגעון" או "ההיסטוריה". ביחס אליהם מנסח סלין טקסט המלווה את הביוגרפיה, מעין חטיבה מסאית על טיבה של ההיסטוריה וטיבה של הכתיבה: "המוזיקה והיופי מצויים בנו, ולא בשום מקום אחר בעולם האדיש שמקיף אותנו. היצירות הגדולות הן אלו שמעוררות את גאוניותנו, האנשים הגדולים הם אלו שמקנים לה צורה" (עמ' 53).
הפיצול הצורני של הטקסט מצביע על ההצטלבות של הפרטיקולרי והאוניברסלי. ובתוך החריגוֹת הרבות של סלין מסומנים מעין עורקים של משמעות – מודגשים היטב – שמפיחים רוח חיה ביצירה כולה. חייו של זמלווייס אינם "סתם" סיפורה של המצאה מדעית, תיאור של פוליטיקה פנים-דיסציפלינארית, או תיאורם של חיים פרטיים. הם זורמים בתוך הנהר של האוניברסלי ומייצגים אותו. ובמובן זה, הסיפור הפרטי מוכפף לגמרי לרוח האוניברסלית אותה מבקש סלין לייצג. זו ההתאמה שמוצא סלין – וודאי גם מדגיש – בדמותו של זמלווייס, שמאבקו וחייו הוקדשו לא רק ל"זעקת האמת", אלא למאבק מופשט-כמעט ופרומתאי-תמיד, נגד המוות: "לימים הוא התוודע לתפקיד שנועד לו בקרב בני האדם."
ישנו אם כן הבדל מהותי בין עמדתו של סלין לבין התשוקה של העידן הנוכחי אל האוניברסלי. כיום, ועניין זה מובהק לגמרי במאבק מול מגפת הקורונה, האוניברסלי מובן דרך הכפפתה של הרוח למדע. הקורונה מוצגת דרך סטטיסטיקות, גרפים וטבלאות, ובתוך מרחב שיחני שבו הקדמה מובנת רק דרך יחידות מידה אותן ניתן להמיר ולהשוות; גם המשבר הכלכלי, גם המשבר הבריאותי, וגם המשאבים שהוקצו לטיפול, מובנים בתוך עולם של יחידות מידה חישוביות. צורה זו, כותב פדריקו קמפניה, מאפיינת את שלטונה של "הקוסמוגניה של הטכנולוגיה", במסגרתה רוח הקדמה – האוניברסלי – נולדת מתוך הטכנולוגיה. זו רוח מופשטת לחלוטין, או כזו שמבשרת על היעדרה של כל רוח. ומהצד השני, הביוגרפי מובן בעיקר דרך הקטגוריות של הווידוי, הפרטיות וחיי הנפש – ומציב את הסובייקטים שלו כיצורים אוטונומיים, בתוך עולם בו כמעט שלא ניתן להבחין ברוח אוניברסליות כלשהי.
בניגוד לכך, עבור סלין (ואולי אף עבור זמלווייס עצמו, אם כי הוא מופיע אצל סלין יותר כפיגורה מרטירית מאשר כאדם), הפסיכולוגיה, המדעי וההיסטורי – האוניברסלי – קשורים להשראה שיכולה לנבוע רק מהצורה הפואטית: "האדם הוא יצור רגשני. אין יצירה גדולה שהיא נטולת רגש, וההתלהבות מתכלה מהר אצל מרבית האנשים ככל שהם מתרחקים מחלומם" (עמ' 55). בתוך צורת חיים אותה מנסח סלין – נלעגת ומבוזה בשעתה – מנסח סלין שער אל מדע כללי החורג מכל מדעיות. ויותר מכך, זהו שער לסוג של כתיבה בתוכה המעשה הצורני – ההשראה, החלום והדמיון – כרוכים באופן מהותי במעשה המחשבה ובתנועת ההיסטוריה עצמה, ולא ניתן להבחין בין השניים.
ד"ר יואב רונאל הוא עמית מחקר באוניברסיטת קיימברידג' ומרצה במחלקה לתרבות חזותית וחומרית בבצלאל.