לא רחוק ממרכז העיר, אורלי קסטל־בלום, הוצאה ראשונה: עם עובד, 1987. הוצאה מחודשת: הספריה הקטנה, ספרי סימן קריאה / הקיבוץ המאוחד, עורך: מנחם פרי, 133 עמודים, 2007.
בספרה הראשון של קסטל־בלום, דלות השפה והלקוניות היא מקור הכוח של הסיפורים, הנותנים שפה לחסרי השפה.
מוטי פוגל
"לא הייתי צריך הרבה יותר כדי לדעת שמיכל לא אוהבת אותי עוד," (עמ' 7, בהוצאה המחודשת) אומר המספר בפתח הסיפור "אש קטנה", הראשון בקובץ לא רחוק ממרכז העיר, והוא ממשיך, "כבר כמה חודשים אני חושד שלא מעניין אותה הכאב שאני מרגיש בִפְנים בגלל שאין לי להקת רוק". ואני מרגיש כמו מיכל, כבר בשלב זה של הקריאה, גם אם אני מתקשה להסביר מדוע אני סולד מהמספר, מהטון הלקוני, מדלות ההבעה, מדלות הרגש.
כשאני בא לכתוב על לא רחוק ממרכז העיר, ספרה הראשון של אורלי קסטל־בלום, אני שואל את עצמי האם עליי לכתוב על ספרה הראשון מבין רבים או על ספרה הראשון שאחריו יבואו עוד ספרים. במילים אחרות, האם זו רשימה על ספרה הראשון של מחברת דולי סיטי, הרומן המצרי וביוטופ, או על קובץ סיפורים של סופרת צעירה שאולי תזכה ותכתוב ספרים נוספים. כיצד נשמע הקול של קסטל־בלום בזמן אמת, וכיצד הקשיבו לו? האם גם לפני עשרים וחמש שנים שמו לב המבקירם לשפה הלקונית של הסיפורים? האם גם הם הוטרדו ממנה כמוני?
כותרת רשימתו של נטע נעמן במעריב ב־27 בנובמבר 1987 הייתה "תיאור מרוחק של הבנאלי והמופלא". נעמן כתב ש"עיצובן של הדמויות ותהליך הזרתן של הסיטואציות מעוות כל תמונה מוכרת ומקנה לה מימד של מסתורין", עמד על הקשר בין סיפורי הספר לסיפוריו של קאמי "הדבר" ו"הזר" והוסיף ש"נקודת התצפית של המספרת מרוחקת כשל מדען אובייקטיבי הבוחן חיים שלמים תתת מיקרוסקופ, ללא מעורבות וללא חמלה".
ברשימה שהתפרסמה בכותרת ראשית ב־12 באוגוסט 1987 גילה מאיר שניצר הבנה טובה יותר של חשיבות השפה בסיפורים, אך טען ש"הייחודיות הלשונית הזאת, ועצם ההישג שבה, מאפילים מלכתחילה על יתר מרכיביו של הספר הקטן והטוב הזה". שניצר השווה את הספר ולשונו ל"דבר קטן וטוב" של ריימונד קרבר, והצביע על הדומה ועל השונה ביניהם. "האמריקני משתמש בפשטות השפה כדי להעביר את עקרונות הייאוש של החיים בזבל. קסטל־בלום עושה בדיוק את ההיפך: היא מצליבה בין התיאור החילוני להוויה הפרועה". כדוגמה לכך, שניצר מביא את פתיחתו היפה של הסיפור "יומן": "בשמונה בבוקר הסתכלתי בשעון והשעה היתה שמונה... באחת עשרה בבוקר הסתכלתי בשעון והשעה הייתה עשרה לאחת-עשרה... בארבע אחר הצהריים הסתכלתי בשעון והשעה הייתה שתים עשרה ועשרים... השעון תקתק כל הזמן, ונפח הלב שלי הצטמק והתרחב בקצב אחיד." (עמ' 65).
הפער בין מה שהשעון מורה למה שהמספרת יודעת, וכאן אלו כבר אינם דבריו של שניצר, הוא הפער בין האמת למציאות השקרנית. וכדבריו של דני ברווה, "איש יפה תואר ועשיר", בסיפור "פתרון זמני", "מהי, אם לא בנדם שמספר לך משהו, ואחר כך אומר לך, תשמע, זה היה שקר, ומתקן את עצמו, ואחרי כמה דקות שוב אומר לך, תשמע, גם זה היה שקר, וככה עד שאתה כבר לא יודע מה לחשוב. או שאתה משתגע, או שאתה נעשה כמוני", (עמ' 51) דהיינו מצליחן. כאן אולי מתחילה להסתמן תשובה לפשר שפת לא רחוק ממרכז העיר. רק כך אפשר להתמודד עם שקריה של המציאות, שהרי האפשרות הגרועה ביותר היא להעשות כמו דני ברווה.
בסיפור היפה "ידיים גדולות", גבר בן חמישים חולם על עננים, נוצות, הר געש וציידים, ושכנו, צעיר בן שלושים, חולם על רופאים החופרים קברים ומציגים את המתים לראווה. נער בן שבע עשרה פורץ לאחת הדירות, וכשהוא משוכנע שהרג בטעות את בעל הבית הוא משוחח עם אחד החולמים. כל אחד מהם מבין בטעות את דברי חברו כמכוונים אליו ואל סודותיו, וכל אחד מהם תוהה כיצד יודע האחר את צפונותיו. במילים אחרות, בחלומות יש דמיון ורגש עז, אך לניסיון לדבר עליהם יש תוצאות הרות הסון.
"אני מדקלם לה מילים של שיר חדש שכתבתי, והיא אומרת שזה נשמע יפה, אבל גם מוכּר מאיזה מקום, אני מתכווץ בכיסא הנהג", (עמ' 9), ממשיך המספר ב"אש קטנה", "אני מסביר למיכל מה המיוחד בשיר שחיברתי, והיא מודה שהכוונה יפה, אבל כבר עברה מן העולם. זה אלף, ובית, לא הצלחתי לממש בשיר רבע ממה שאמרתי לה." (שם.)
זו הטרגדיה של גיבורי לא רחוק ממרכז העיר – לא חוסר הרגש אלא חוסר הבנה של המציאות (הכוונה שעברה מן העולם) ויותר ממנה – חוסר היכולת לממש בשפה את כוונתם. דלות השפה והלקוניות היא מקור הכוח של הסיפורים, הנותנים שפה לחסרי השפה, למוגבלי הביטוי, למי שהמצליחנים של העולם, הדני ברווה, מתאכזרים אליהם וקוראים להם משוגעים. קסטל־בלום כופה עלינו להקשיב להם ולחלומותיהם.
מוטי פוגל הוא מבקר ספרות, כותב ועורך.