פליאה, צרויה שלו, כתר, 278 עמודים, 2021.
לצד העניין הטמון בעלילות השונות, והכשרון הרב של שלו בתיאור עולמן הפנימי של הדמויות, נוצרת תחושת פספוס בתום הקריאה, כי העניין שלשמו נתכנסנו (כך על פי התקציר מלא הפאתוס: "שתי נשים, שתי תקופות, שני סיפורי חיים, ומפגש גורלי אחד", ההדגשה במקור) לא זוכה לפיתוח הראוי.
יעל בארי
את פליאה, הרומן החדש של צרויה שלו, קראתי ברומא. הגילוי שעטרה, גיבורת הרומן, היא אדריכלית שימור, היה מרתק: עטרה מתארת את תהליך שימור המבנים בפרויקטים שלה בישראל, ואני יושבת בקמפו די פיורי, זורקת מטבע לפונטנה די טרווי, צועדת בקולוסיאום. המבנים החשובים ברומא זוכים לשימור קפדני. אלה שנמצאים תחת שיפוץ מכוסים בכיסוי בד שעליו מודפסת תמונת הבניין. כך, במבט ראשון, לא ניתן להבחין שקיימת חריגה מהמצב הטבעי. במבט נוסף, כשהתחבולה המלאכותית נחשפת, אפשר להעריך את הניסיון המאומץ של האחראים לשימור להנעים את החוויה ולא לפצוע את עינו של המסתכל.
כתיבתה של שלו מאופיינת על ידי הביקורת כעוסקת בדלת אמותיה של המשפחה הבורגנית בישראל. הביקורת (העיתונאית, בעיקרה) לא טועה בגדול, אם כי היא נוטה לעתים לצמצם את הספרים והעיסוק המשפחתי שבהם לכדי רכילות ביוגרפית על שלו ומשפחתה. גם ספר זה מכיל הדהודים אוטוביוגרפיים, אך לא בכך אבקש לעסוק (ובאמת, לא מאסנו בעיסוק בפרויד ואדיפוס אצל סופרים ומשוררים?).
הספר מורכב ממסלולים של שתי דמויות: הראשונה היא רחל, לוחמת לח"י לשעבר שנעזבה על ידי אהובה מנו לפני שנים. כעת, כשהיא בשנות התשעים לחייה, היא נזכרת בחיים שעברו. רחל חיה מעבר לקו הירוק מטעמים אידיאולוגיים, עניין לו מתנגד בנה הבכור שממעט בקשר איתה. היא מקבלת נחת אימהית מבנה הצעיר, שאומנם חזר בתשובה, מהלך אליו היא מתנגדת נחרצות, אך מוכנה לקבל בהתחשב בכך שהוא ממשיך לתת לה יחס חם. הדמות השניה היא עטרה, בתו של מנו, המבקשת ללמוד על עברו של אביה המת מרחל. לצד זה היא מנסה לשמור על הגרעין המשפחתי שיצרה ביחד עם אלכס: שניהם פירקו נישואים קודמים לטובת הקשר הזוגי שלהם, והגיעו אל מערכת היחסים עם ילדים מהמשפחות שפורקו. לעטרה ואלכס בן משותף שעובר טלטלה רגשית הקשורה בשירותו הצבאי. כאמור, המשפחה משחקת תפקיד מרכזי בספר זה, בדומה לספריה הקודמים של שלו. יחד עם זאת, ברומן קיימות שתי עלילות מעניינות ולא צפויות מעבר להווי המשפחתי הבורגני: רחל חושפת סיפורי לח"י נושנים המלמדים על ההיסטוריה של ארץ ישראל; ועלילתה של עטרה במישור המשפחתי מקבלת תפנית מפתיעה, עליה לא ארחיב מפאת קלקלנים.
העלילות הנפרדות יכלו להחזיק שני ספרים באופן עצמאי, אך ההתעקשות לשלב ביניהן מקרטעת ונראית מלאכותית. רחל ועטרה לא מממשות עד הסוף את פוטנציאל המפגש ביניהן (שטומן בחובו אפשרות של סגירת מעגל לשתיהן), וכל אחת עסוקה בעיקר בחוויותיה ובעולמה שלה. נוצרת תחושת פספוס בתום הקריאה, כי העניין שלשמו נתכנסנו (כך על פי התקציר מלא הפאתוס: "שתי נשים, שתי תקופות, שני סיפורי חיים, ומפגש גורלי אחד", ההדגשה במקור) לא זוכה לפיתוח הראוי.
לצד העניין הטמון בכל עלילה באופן נפרד, והכשרון הרב של שלו בתיאור עולמן הפנימי של הדמויות, העלילות של רחל ושל עטרה לא חפות מפגמים. שלו סיפרה לא מזמן בראיון ל"ידיעות אחרונות" על הקושי להיכנס לראשה של קשישה. אכן, נראה שהקושי ניכר, והדרך היחידה בה היא מצליחה להתחבר אל הווייתה של הדמות היא כשהקשישה יושבת/שוכבת מאובנת, וחושבת. היא לא נכנסת לעומקם של סיפורי הלח"י המסקרנים, וזכרונות דוגמת "כמו בימי המחתרות כשהייתה מתחבאת בדירות מסתור השונות, לעיתים נדדה מדירה לדירה מדי יום כמעט, ומעולם לא פתחה את הדלת" (עמ' 28), נותרים שטוחים. רחל מדברת במבט-על כללי על חייה וקשה לראות את הייחוד שבהבאת הדברים מפיה של אישה כבת תשעים.
נראה שאת דמותה של עטרה היה לשלו פשוט יותר לכתוב. היא גם נכנסת יותר לרמת המיקרו, ועוסקת בסיטואציות מחיי המשפחה. כששלו נוגעת בהן באופן ישיר, כפי שהיא יודעת לעשות בצורה חדה ומרגשת, מתעוררת לא פעם תחושה של אי-נוחות. כך למשל עטרה "מזדקפת במאמץ וגוררת את רגליה אל השירותים, מטיחה את ירכיה באסלה [...] והיא מתייפחת בדממה אל המגבת, עד שעיניה נעצמות וראשה נשמט לפנים. כך ימצא אותה בנה בבוקר ומייד יסגור את הדלת" (עמ' 175). דוגמה נוספת ליכולת הספרותית של שלו בהקשר זה היא החמיצות המתפשטת כשקוראים את הדיאלוג בין עטרה לאלכס: "'חשבתי שאני הרסתי לך את החיים', הוא מעדיף כתמיד להוביל את השיחה אל האזור המוכר שלהם, והיא מגחכת, 'ברור, קודם אבא שלי ואחר כך אתה,' והוא כמובן לא יחמיץ הזדמנות לעקיצה, 'העיקר שבאמצע היו מספיק גברים שעשו לך טוב.' [...] 'היו לך מספיק,' הוא קובע בקול חמוץ, 'רק שכולם מלבדי ויתרו עלייך בסוף'" (עמ' 15-14). שלו לא מאפשרת לקורא לחמוק מהמקומות המביכים, ה"קרינג'יים". בקריאה הזו, מי שרוצה להסיט את עינו מהדף יאלץ להסתכל אל ביתו, אל מיטתו, ולהיווכח שאותם הדברים קיימים גם שם.
הביקורות על "פליאה" מציינות לחיוב את הצלחתה של שלו לגעת בנושאים לאומיים ברומן. העיסוק במדינת ישראל, הלח"י, ההתנחלויות ועתיד הציונות, בהחלט מקבל מקום רב-חשיבות. אולם יחד עם חיי הנפש והמשפחה, יתכן שמדובר בכמות רבה מדי של נושאים עבור יצירה אחת. כמו שסיפורי הלח"י מסופרים על קצה המזלג, כך גם הדו-קיום בין ערבים ליהודים בארץ. רחל נלחמה בבריטים כדי לעודד דו-קיום ("אנחנו עוד ניצור חזית משותפת עם לוחמי חירות ערבים נגד הבריטים", עמ' 67), ועטרה מיישמת את הדו-קיום בחייה. אך היישום של עטרה מסתכם בכך שהיא גרה בחיפה, ועובדת עם שותפה ערביה נוצרייה בשם ראניה. שתילת שם ערבי ועיר מעורבת בספר מדי כמה פרקים בשביל להנכיח דו-קיום, נראית מאומצת ("העיר שלה, העיר היחידה בארץ שמצליחה להגשים חזון של קיום משותף, פנטזיה רומנטית כמעט", עמ' 136). עוד ניסיון ליצור קשר בין הדמויות מתבטא בשיבוץ חוזר של סיפורי המקרא על ידי כולן, אך השיבוץ אינו אלגנטי במיוחד ונראה מעושה. כדי להחמיא לרחל, בצעירותם, אומר מנו, "ואני מתחיל להבין את הבעיות של אברהם אבינו, זה לא פשוט להסתובב בעולם עם אישה יפה כל כך, ועוד בין נוכרים, אדוני הארץ ותושביה" (עמ' 26). כשעטרה מרגישה תחושת הזרה מן העולם היא מתוארת "כמו חוני המעגל שישן שבעים שנה ובקומו אפילו בני משפחתו וחבריו התנכרו לו" (עמ' 163).
אבל הבית. כנראה שיש לי סנטימנטים מיוחדים אליו, מהסוג שיש לילדים להורים גרושים. מקום שאפשר לחזור אליו תמיד, שאינו מפתיע כמו החיים או מפחיד כמו החיים. גילוי נאות: עבודת התזה שלי עוסקת ביצירתה של צרויה שלו, לכן קראתי את כל ספריה מספר פעמים. וככה פואטיקה הופכת לבית: הדמויות כולן אחיות שלי ואני מרגישה בטוחה כשאני פותחת ספר חדש של שלו, כי אני יודעת מה ומי יחכו לי שם. חיי הנפש הסוערים, הבאת הבית אל המרכז, ועימות בלתי מתפשר עם הדברים שלא נעים לנו להסתכל עליהם. גם הפגישה המחודשת עם נקודות התורפה מקרבת בינינו. משפחה זו משפחה, על יתרונותיה וחסרונותיה. מהבחינה הזו הספר עלה על הציפיות שלי, כי כן הופתעתי: במישור העלילתי של רחל, בו שלו נותנת טעימה (קטנה מדי, ועדיין) של סיפורי "אקשן" מעניינים, עם נופך היסטורי ופוליטי; ובמישור המשפחתי של עטרה, בו הסאגה מתפתחת לכיוונים לא צפויים.
אם שלו היא אדריכלית השימור של הפואטיקה שלה, היא עושה עבודה מוצלחת למדי: לצד השינויים והחידושים, בכל ספר נראה שהיסודות נותרים עומדים, ההיסטוריה נשמרת, החותם שלה נצרב לתמיד. אם נעמיק להסתכל נראה את השינויים וההתפתחות, לצד הפיגומים והחלקים הפחות מוצלחים. אבל הקוראים הקבועים שלה (ואני יודעת שיש רבים כאלה) ימשיכו לקרוא. כי בסוף, למרות שרומא היא העיר היפה בעולם, כל כך נעים לחזור הביתה.
יעל בארי היא תלמידה לתואר שני לספרות עברית באוניברסיטת בן גוריון, עורכת ספרות, ועורכת בכתב העת המוסך. מחקרה עוסק בתיאוריית אפקט והיבטים של גוף ורגש ביצירתה של צרויה שלו.