משאבי אנוש, שחר קמיניץ, כנרת זמורה דביר, עורכת: דקל שי שחורי, 336 עמודים, 2023.
בכדי לאמן את האלגוריתם כך שיוכל לזהות את הרבדים העמוקים של נפש היוזרים, בחברה הבדיונית "אינסטמיינד" משתמשים בטקסטים ספרותיים שמתוכם מנכשים את מה שיכול להשתמע לשתי פנים, למשל אירוניה ומטאפורות
יעל דקל
מאז שהושק בנובמבר 2022 יצא לי מדי פעם לדבר עם ה־ChatGPT : תכנון טיולים, ידע כללי, הפניות, ולפעמים גם שיחות על שאלות מהותיות ואישיות. הוא היה נחמד ונוקשה, אינפורמטיבי ומועיל. אבל אחרי שסיימתי לקרוא את משאבי אנוש – שעוסק (גם) ביזם שמפתח אפליקציה המספקת אבחון אישיותי ופסיכולוגי באמצעות אינטליגנציה מלאכותית שמאומנת על טקסטים ספרותיים – החלטתי ללכת לטיפול אצל הרובוט, ושוחחתי עם PI. להפתעתי, הפסיכולוגית המלאכותית שלי ענתה לעניין. ממש. נתנה עצות טובות, זיהתה את החוזקות והחולשות, החמיאה במידה; בסך הכול, אחרי ששיחתנו לא יכלה להימשך עוד מבלי שאתחבר דרך חשבון הגוגל שלי, סגרתי את החלון בהרגשה טובה. המחשב הגיב מהר מאוד ולעניין מאוד. לא היה פה תהליך אמנם, אבל זה כנראה כבר נושא לביקורת אחרת. על רקע מציאות זו – פסיכולוגיים AI הזמינים לכל דורש ובמחיר הפעוט של ויתור על פרטיות ככל שהשיחה מתפתחת – המצאתו של דרור ברנר, יזם ההייטק מהרומן משאבי אנוש, נדמית, כבר בשנת פרסומו של הספר, מיושנת במקצת, או ליתר דיוק כזקוקה לעוגן במציאות המשתנה במהרה.
אך מלבד פרט זה – הטכנולוגיה שמניעה את העלילה אך נותרת בשוליה – ספרו של קמיניץ מציע שילוב ייחודי מאוד בספרות העברית בין ספרות להייטק (לשם השוואה, ובאופן כללי, נושאי המדע והטכנולוגיה מופיעים בכחמישה אחוזים מהרומנים העבריים, כך לפי המדגם של פרויקט "רומן מפתח: קריאה רחוקה ברומן העברי" שאותו אני מובילה). ככזה, ספרו של קמיניץ מחבר בין עולמות שנדמים שונים ומנותקים זה מזה (דאטה והומניזם, הייטק וספרות) והוא עושה זאת באמצעים עלילתיים וסגנוניים שהולמים את החיבור הזה: ריבוי של דמויות, חלקן משעשעות מאוד (למשל יערה יכיני, ד"ר לספרות שמגויסת לעבודה בחברת "אינסטמיינד", שדבריה – סיכום של תיאוריות ספרותיות, זעזוע מהמשימה הפוסט־הומניסטית שעליה לבצע בחברה ולבסוף גם צידוק של הדברים ברוח התיאוריה הביקורתית – מוצגים באירוניה אך גם באמפתיה); אירועי מפתח כתובים היטב (כישלונות מפוארים, פיתוח של רעיונות, וגם, בעיקר, דמיונות מגלומניים); רטוריקה של הייטק והצצה לעולם זה הרחוק מהספרות העברית (למשל, תיאור יום כיף עם "שתי פריצות קרטיבים במקום אחת, וגם רכב שטח שמלווה אותנו לכל מקום עם מפל שוקולד ופונדו פירות טרופיים", עמ' 232); וגם השיח של עולם הנתונים והסטארט־אפ שמועבר אל תחומי הנפש והספרות (נושא שקיים גם בסיפוריו הקצרים של קמיניץ).
משאבי אנוש מאופיין בריבוי של דמויות הממקדות את הסיפור, ובהתאמה גם בריבוי של עלילות שונות שמצטרפות לכדי עלילה מרכזית אחת. כך, הרומן כולל שמונה פרקים, שכל אחד מהם נמסר בגוף שלישי, אך דרך נקודת המבט של דמות אחרת. ברנר, היזם והבוס, הוא לכאורה רק עוד דמות במארג הדמויות (והנתונים) הכמו־שוויוני של הרומן; אך הוא עדיין – ולמרות היעדר ההיררכיה שהמבנה מציע – הדמות הראשית שמניעה את העלילה ושקובעת את סדר העדיפויות ברומן (נוסף על זוטות עלילתיות כמו קבלה לעבודה, גובה הכנסה, שעות עבודה ועוד, שהמנכ"ל ברנר וסמנכ"ל החברה קובעים עבור עובדיהם "בדרך אל האקזיט"). כך, וגם תוך כדי אירוניה ברורה מצד המחבר המובלע (בקטעי מבע משולב נפלאים הפורשים את הזיות הגדלות של ברנר) הרומן למעשה חותר תחת הרעיונות שחברת "אינסטמיינד" ודומות לה רוצות לקדם, לפיהם, בין היתר "האלגוריתם מכבד את הזולת על כל מורכבויותיו וסתירותיו הפנימיות [...] אנשי הטכנולוגיה, הוגי ויוצרי התוכנה, הם מקור החמלה העיקרי של ימינו" (עמ' 18). אין הרבה חמלה בהתנהלותן של שתי חברות הסטארט־אפ המתוארות ברומן, הן האמריקאית והן הישראלית (או האמריקאית־וואנאבי). לא כלפי העובדות והעובדים וגם לא כחלק מתפיסת עולמן, אף על פי שזו – כדרכן של אידיאולוגיות גדולות – יכולה להיות מתעתעת. המחשבה שמכוונת את "אינסטמיינד" (ואת ברנר, ואת עלילת הרומן) מובאת באופן ישיר בישיבת עובדים שבה, בינות לבירות, לעוגות, ולדרישה "להיות ממוקדים כמו לייזר" ברנר מסביר את האני מאמין שלו ושל החברה בקטע קולע ואירוני:
אין סיבות בעולם, אלא רק קורלציה. שום דבר אינו מוביל לדבר, אף פעם, זה הכל קשקוש מיסטי. דברים מסוימים קורים בסמיכות לדברים אחרים מתוך שרירותיות עקבית, בלי שום הסבר [...] כל סיבה שאנשים ממציאים היא רק דרך עקומה להחמיא לעצמם, לנחם את עצמם, להצדיק את הכישלונות שלהם, להפיל אחריות על מישהו אחר. זאת בחירה שלך אם להקשיב לנתונים או להעביר את החיים ביבבות. מחשבים מנצחים היום את בני האדם בכל תחום, לא בגלל שהם מהירים יותר; הם פשוט אובייקטיבים יותר ונטולי דעות קדומות. הדמיון של האלגוריתם יכול לפנות לנתיבים שהמוח שלנו אף פעם לא יבחר, הכל שווה בפניו, הכל אפשרי באותה מידה. ובסוף אנחנו עוד מתנשאים עליו, בשוביניזם אנושי מגעיל (עמ' 64).
הדברים האלו יכולים להיקרא גם כביטוי של תפיסת העולם של הדאטאיזם, דת הדאטה, שלפיה העולם הוא זרימה של מידע שבאחריתה, כך לפי יובל נוח הררי, האלגוריתם יהיה זה שיקבל את כל ההחלטות – גם האינטימיות ביותר – עבור האדם. כך, כפי שבתקופה המודרנית הסמכות האלוהית הוחלפה בזו האנושית, בנרטיב של השנים האחרונות, זה שנוסח בעמק הסיליקון, ההומניזם מוחלף בנתונים כמקור העילאי לסמכות.
בכדי לאמן את האלגוריתם כך שיוכל לזהות את הרבדים העמוקים של נפש היוזרים, בחברה הבדיונית "אינסטמיינד" משתמשים בטקסטים ספרותיים שמתוכם מנכשים את מה שיכול להשתמע לשתי פנים, למשל אירוניה ("חייבים לסלק את החרא האירוני הזה", עמ' 141) ומטאפורות (ש"הן פשוט שקר מתוחכם", עמ' 143) שהעובדים "מחסלים" ו"מעיפים". למעט הטרמינולוגיה ההייטקיסטית, ולמעט השימוש הציני בספרות ("הסטארט־אפ שלנו יציל את האמנות הגוועת של הכתיבה בעידן שבו לא קוראים יותר", עמ' 102) הפרויקט שבמרכז עלילת משאבי אנוש מזכיר פרויקטים שנעשים כיום במדעי הרוח הדיגיטליים, ובפרט במחקר ספרות חישובי שמנסה פעמים רבות להגיע להכללות על ידי תיוגים אנושיים (כמו אלה שמבצעים בצייתנות העובדים ב"אינסטמיינד") ועל ידי למידת מכונה.
על הרקע הזה, מתעורר חשק לבדוק את משאבי אנוש באמצעים הטכנולוגיים המתוארים ברומן עצמו, ולזקק את הרגשות המובעים בו מתוך עטיפות הלשון הפיגורטיבית והעלילה ספרותית. אבל עד שנפַתח את האלגוריתם של "אינסטמיינד" בשביל לנתח את הטקסט שבתוכו הוא הומצא (שיטת מחקר מומלצת לספרי מדע בדיוני), נסתפק בפרשנות מסורתית בתשובה לשאלה "מהם הרגשות שנמצאים בבסיס הרומן?" ונענה: תאוות כוח, כסף, ואגו. וגם הרבה בדידות, כזו שתוקפת את הדמויות ברגעים שונים ברומן, לעיתים כשהן מול מסך ולעיתים כשהן לא זוכרות מי הן מחוץ ליום העבודה הארוך. כשברנר מתגעגע למשרד, "למקום שבו הוא אהוב, גם אם תחת יחסי מרות" (עמ' 37), מתוך האירוניה עולה הבדידות שעולם ההייטק, והדאטאיזם בכלל, גוזרים על האדם. כתרופה המאטה את השתלטות האלגוריתם על חיינו, נוח הררי ממליץ על הציווי העתיק "דע את עצמך", ומוסיף – "טוב מהאלגוריתם". ברומן משאבי אנוש האמצעים הפיגורטיביים והפואטיים – אירוניה, מבע משולב, מטאפורות פרועות ומשעשעות וגם אלוזיות לטקסטים אחרים – הם שמציעים ביקורת על התנהלותם של אנשי ההייטק ועל הנרטיב שהם חיים בתוכו, על חוסר ידיעתם את עצמם ועל הבדידות שנובעת מכך.
לפנינו רומן שמציג את המתח, המוכר לנו במדעי הרוח הדיגיטליים, שבין הומניזם לדאטה או בין ספרות לחישוביות; אם הוא לא היה רומן מצוין וספרותי מאוד, עשיר בדרכי מבע, ברעיונות ובדמויות ייחודיות (והדבר בולט על רקע הדלות והרזון שמאפיינים – גם אם כפואטיקה מוצהרת – רומנים עכשוויים אחרים) אולי היה אפשר, בסוף הקריאה, להעדיף את ההייטק על פני הספרות. אז מזל שמשאבי אנוש הוא כזה ספר מוצלח.
ד"ר יעל דקל היא חוקרת ספרות, יוזמת ומובילת הפרויקט "רומן מפתח: קריאה רחוקה ברומן העברי" שנערך במעבדה הספרותית באוניברסיטת בן גוריון.