נערוּת, עמליה זיו, ספריית פועלים, עורכת: שירה חדד, 155 עמודים, 2022.
נערוּת הוא בעצם קטלוג, או אִינְוֶונטָר – שיטת מחקר העוזרת לסדר את חומרי החיים, המבולגנים מטיבם, ושאינה מובילה לשורה תחתונה, לתזה אחת מאחדת או לגאולה.
יעל דקל
הממואר נערוּת של עמליה זיו, חוקר.ת מגדר, מיניות קווירית ופורנוגרפיה מהולל.ת, וגם אייקון דייקי (דייקון, לחובבות ההלחמים), מתאר מסע התבגרות ארוטי – כך לפי הכריכה האחורית של הספר. הספר מתמקד בשנות התבגרותה של המחברת, שנים שסבבו סביב שלושה צירים מרכזיים: סקס, חשיש וכתיבה. אך אף על פי שבהחלט יש בו סקס, והרבה ממנו, זהו קודם כול ספר על נעורים, על חקירה עצמית ועל ניסיון להבין מה התרחש בתקופה ההיא. נכון, זירת המחקר והכינון העצמי היא הסקס, אך לא הפרקטיקות המיניות הן שעומדות במרכז הספר, לא החיפוש אחר התשובה לשאלה "מה עושה לי טוב?", למשל, אלא ההתנסות כהתנסות, כמהות בפני עצמה. כך, המעברים מפרטנר מיני אחד לאחרת, המועדונים של תל אביב בשנות השמונים, נסיעות משמעותיות לאילת ומפגשים משמעותיים (אינטלקטואליים, רוחניים ומיניים) הם התחנות במסע החניכה של המחברת, ומהם צומחת העצמי.
אין זה סיפור עם התחלה, אמצע וסוף, עם רגעי שיא ושפל, גאולה או קתרזיס. האירועים אינם מסופרים בסדר כרונולוגי אלא באופן אסוציאטיבי: תיכון וצבא, הווה ועבר, שירים, קטעי יומן מתוארכים, שאלות והערות פרשניות מובאים כאן בפרקים המסודרים לפי נושאים משמעותיים – למשל "החבורה", "יומנים", "חשיש", "הורים", "העיר" – ולא כרונולוגית או על פי אירועי מפתח. כך, נערוּת הוא בעצם קטלוג, או אִינְוֶונטָר – שיטת מחקר העוזרת לסדר את חומרי החיים, המבולגנים מטיבם, ושאינה מובילה לשורה תחתונה, לתזה אחת מאחדת או לגאולה. ואכן, המשפט המסיים את הספר (וזה לא ספוילר, כמובן, כי הספר אינו עלילתי) מתייחס לשיטת המחקר ולתוצאותיה הקשורות לסדר: "האם הצלחתי להניח את העבר כמו ערמת חולצות מקופלות על מדפי הארון?" (עמ' 154).
האינוונטר יוצר לקוניות כלשהי, שכן המחברת מתמקדת בנושאים הנחשבים לאינטימיים, אך מתבוננת בהם ומספרת אותם באופן מושכל, בריחוק מסוים, בחדות אך ללא ביקורתיות, עם אבחנות ותובנות ועם מעט רגש. "כוחו של הקטלוג שונה מכוח הסיפור", כותבת המחברת, "הקטלוג הוא מחרוזת תפילה שאפשר למנות את חרוזיה בזה אחר זה למלא שעות ריקות, להדוף את חוסר הפשר" (עמ' 101). ואת מחרוזת התפילה הזאת, שכל חרוז מומר בה בסיפור (ו"הסיפור נושא אותנו בתנועתו, בהבטחת המשמעות המצפה בסופו או מצטברת לאורכו", שם), המחברת מניחה בידינו – הקוראות והקוראים שנכנסים לקטלוג הפרטי (אך נטול האינטימיות) שהיא עורכת.
שנות התבגרותה של המחברת מתאפיינות גם בכתיבת יומנים, שהם "פרקטיקה של טווית העצמי והיגיינה של הנפש" (עמ' 59). הכתיבה היא לעיתים לירית ולעיתים פרוזאית, אך גם היומנים כוללים רשימות מצאי, שביניהן רשימת זיונים: "באחד העמודים הראשונים של היומן מתקופת הצבא יש רשימת זיונים. גברים ונשים. הרשימה ערוכה כרונולוגית וליד כל שם מופיעים סימנים קטנים. בצד יש מקרא: העיגול ליד חלק מהגברים מציין משגל מלא, משולש מציין את מי שאהבתי, ריבוע את מי שאהב אותי" (עמ' 75). זהו אינוונטר של ממש, קר ומנוכר – אמנם עם אהבה (מי שאהבתי, מי שאהב אותי) – אך ללא הנאה, בלי הכיף שבגילוי המיניות; הסקס אינו הנושא כאן, אלא החקירה העצמית. אם כך, המחברת עוברת מן האקט הפיזי של המשגל לרמה הרוחנית של האהבה, מבלי להתעכב על העונג, ואפילו כמעט מבלי לציין אותו.
ואכן, הממואר כתוב בגישה מושכלת ואקדמית, הכוללת מעבר בין פרקטיקה לתיאוריה, ציטוטים, תובנות פרשניות והגדרות. בין אלו, אהובה עליי במיוחד ההגדרה לארוטיקה – הגדרה הנכתבת בסוגריים, וכך כמו מדגישה את האגביות שלעיתים נאמרת בה אמת: "(הרגע הזה של חציית גבול ששוב ושוב ירתק אותי – המרחק בין שני בני אדם שנצלח בהרף של נגיעה. הטעינוּת העצומה שנלווית למחווה זו, המתח של השנייה לפני, הזינוק מעל לתהום שביני לאחר – זו עבורי תמצית האירוטיקה)" (עמ' 15). גם כאן, כמו במקומות אחרים בנערוּת, מוקד העניין הוא תיאורטי: הרוח ולאו דווקא המגע, התהום הלא מוחשית, המתח המורגש כמו נוכחות פיזית של ממש והנגיעה כמחווה.
לצד זאת, לאורך הקריאה בממואר עלתה תהייה, ולקראת סופו היא נענתה: המרחב בנערוּת הוא לרוב "בית הוריי", "חדרי" או "הספה בסלון", אך בעוד הבית של ההורים נוכח מאוד, ההורים עצמם מוזכרים לרוב רק בשולי הדברים, כמו אין להם חלק בחקירת העצמי של המחברת. השאלה המתבקשת, "איפה ההורים?", נענית בפרק "הורים", פרק יפה ומרשים פעמיים: פעם אחת בגלל ההורים ופעם נוספת בשל נקודת המבט העכשווית של בִּתם, שרואה את הדברים ממקום של הכרה ותודה. "אף על פי שהם נפקדים מדפי הספר הזה [...] וגם במחברות היומן נזכרים רק לעיתים נדירות", כותבת המחברת, "הם היו הרקע לעלילות שבקדמת הבמה, הבסיס שממנו יצאתי למסעות המחקר. 'המשברים הקיומיים' שהיומן ממפה בדייקנות כזו, טלטלות הרגש הפרועות, התאפשרו רק בגלל המשקל המייצב שהם סיפקו, הריפוד שהעניקה עצם נוכחותם" (עמ' 125). גם את הריבים שבינה לבינם – והיו כאלה, הרי איך אפשר שלא יהיו – היא מציגה בעדינות ועם תובנות משמעותיות, מתוך כבוד הן להורים שהיו, הן לנערה שהייתה.
זהו הפרק האהוב עלי בספר, והוא מגיע בדיוק בזמן, לקראת הסוף, כמו מעיד על כך שהסדר הושב על כנו, שהחולצות (אם להמשיך את הדימוי שבו משתמשת המחברת) שנלבשו ונפשטו לאורך שנות הנעורים, הנערוּת, מונחות עכשיו בארון של חדר ילדותה, נקיות ומקופלות.
ד"ר יעל דקל היא חוקרת ספרות, יוזמת ומובילת הפרויקט "רומן מפתח: קריאה רחוקה ברומן העברי" שנערך במעבדה הספרותית באוניברסיטת בן גוריון.