סיפורי ההונאה הספרותית מתמקדים בשדה ההיקפי של יצירת הספרות, ולא בספרות עצמה; מדידתה החשדנית בהקשרי פופולריות ציבורית, רווח כלכלי ותועלת אישית, מעידה יותר מכל על תפיסתה כבלתי פופולרית, נטולת רווח וחסרת תועלת.
שירה סתיו
ברומן זמן שאול מאת עמליה רוזנבלום (הוצאת כתר), שראה אור בשנה האחרונה, שאול סמל, סופר ישראלי מהולל, נרקיסיסטי ויהיר, אשר סובל ממחסום כתיבה מתמשך, יוצר קשר סודי עם אלונה, צעירה משולי החברה, קופאית בסופר פארם שהשתתפה בסדנת כתיבה, ומנצל את כישרונה הברור אך הבוסרי כדי שתכתוב עבורו את ספרו הבא. הקשר ביניהם מבוסס על עושק ורמייה: שאול מגדיר באוזניה את הכתיבה כפרוייקט משותף של שניהם, אך למעשה הוא מנצל את נידחותה החברתית של אלונה ואת תמימותה ומתכוון להשתמש בקשריו בארה"ב כסופר מצליח כדי לפרסם את הספר באנגלית ולהעלים את חלקה המרכזי ביצירה.
הרומן פרפר במחסן מאת שולמית לפיד (הוצאת ידיעות אחרונות), שראה גם הוא אור השנה, סובב גם הוא סביב פרשה של מרמה ספרותית. אלישע פרידריך, סופר מרכזי ומצליח, משלים את כתיבתו של רומן חדש, אך מגלה שכתב היד שלו כבר ראה אור זמן קצר לפני כן, בשמו של סופר עלום שערך בו שינויים קלים, התאים אותו לסגנון רבני וקצר תהילה ופרסום. למעשה, אשתו של אלישע, שביקשה להתנקם בו על נאפופיו, היא שגנבה ממנו את כתב היד והעבירה לסופר צללים חרדי שיוציא אותו לאור בלבוש חדש, ובכך יוריד לטמיון את עבודתו של בן זוגה הסופר.
בשני הרומנים האלה, הגניבה הספרותית אינה רק האירוע המרכזי בעלילה: היא נעשית לעיקרון המכונן של ההתרחשות הבדויה. בפרפר במחסן, סיפור צדדי המופיע בשולי העלילה המרכזית עוסק בסופר המעתיק את יומנה הגנוז של חלוצה עברית ומפרסם אותו כיצירה פרי עטו. רומן שכותב סופר אחר, ידידו של אלישע, עוסק גם הוא בפרשה של גניבה ספרותית. גם עלילת זמן שאול נפתחת במעשה גניבה: פרץ היצירתיות של שאול נקטע באחת כשדוקטורנטית נוקמת מעלימה מחדרו את צרור הסיפורים שהספיק לכתוב בשהותו בניו יורק. למעשה, הגניבות מוצגות כאירועים כמעט "טבעיים" ומתבקשים, בתוך עולם ספרותי המופיע כזירה נטולת קודים מוסריים מינימליים. שדה הספרות פועל ברומן באווירה של תככים, מזימות ורדיפה חומרנית אחר ממון, כיבודים ותענוגות. בין עיסוקיו משמש שאול גם כשופט בתחרות הסיפור הקצר מטעם עיתון גדול, אך אינו טורח לקרוא את הסיפורים ואף מדיח את מזכירת המערכת לבחור זוכה אקראי. פרפר במחסן מאייר בסרקזם את האווירה באגודת הסופרים - אינסוף מדנים קטנוניים, קנאות ויחסים עכורים בין סופרים, שכישרונם מוטל בספק והתאווה לפרסים ולכיבודים היא שמנחה אותם יותר מכול. שני הרומנים מלעיגים את התהליך היצירתי, המצטייר כעיסוק אנוכי, ילדותי ויהיר, ערוץ מילוט מן ההתמודדות עם חובות משפחתיות ועם אפרוריותם של חיי היומיום. תחת היצירתיות, הערך המועלה על נס הוא הקניין: לא השאיפה לביטוי אומנותי היא המוליכה את המחברים, אלא רצונם בבעלות על הנכס - יצירת הספרות - ועל ההון החומרי והסימבולי הכרוך בקניין זה. קנאת הסופרים הידועה אינה מרבה חוכמה: היא אינה סובבת סביב כישרון או הישגים ספרותיים מעוררי השראה, אלא סביב פרמטרים שונים של הצלחה. גם הרעיון כי היצירה נועדה לשקף אמת - רגשית, נפשית או רעיונית - מתערער כליל בעלילות אלו, שהרי אם חתימת המחבר עצמה אינה אלא כזב, מהו ערך האמת של יצירתו? אזכיר גם את הרומן מעשה אצילים מאת טל שקד (2019, ידיעות אחרונות), שם מורה שאפתנית לפסנתר גונבת את יצירת הרסיטל שחיברה חברתה המנוחה ומציגה אותה כשלה, את הרומן תיק דרום מאת ערן ויזל (2019, ידיעות אחרונות), שם מרצה ידוע וסטודנט לשעבר גונבים זה מזה את שיריו הגנוזים של פרופסור מנוח, ומפרסמים אותם בחתימת שמם, ואת הרומן בחזרה מעמק רפאים מאת חיים באר (2018, עם עובד), שם מעבירה אלמנתו הנבגדת של סופר ידוע כתב-יד מעיזבונו לטכנאי מחשבים, וזה זוכה בתהילה עם פרסום הספר בשמו שלו. לצד התייחסות מפורשת להונאות ממין זה, יצירות נוספות מן השנים האחרונות מציירות בנשכנות קומית או סאטירית את מעגלי הספרות - עולם המול"ות, חוגים לספרות באקדמיה, מבקרים, פרסים, מלגות וכיוצ"ב - כעתירי זדון, קנאה, נקמנות וניצול (בדרגות שונות; כמו למשל בספרים של דרור בורשטיין, תמר מרין, אורן קקון, מתן חרמוני, מאיה ערד ועוד).
עלילה נכלולית נוספת של גניבה ספרותית נטוותה בינואר האחרון מעל דפי עיתון הארץ: היה היתה לפני שנים עורכת ספרותית שהיא גם סופרת בפני עצמה, שקיבלה לידה תרגום לנובלה של סופרת צרפתייה. לכאורה, העורכת טמנה את היצירה המתורגמת במחשכים (אם היתה זו חשכת הלא-מודע או חשכתו של מעשה מרמה, שאלה זו השאיר העיתון לפתחם של הקוראים) וכעבור כעשר שנים כתבה אותה מחדש, בשינויים קלים, כדי להוציא אותה לאור כיצירה מקורית שלה עצמה, על מנת לזכות בפרס הכספי הגדול בישראל הניתן לסופרים, ועימו גם בתהילה תקשורתית. הפרשה נכתבה והוצגה כשערורייה, על פי כללי הז'אנר העיתונאי המוקדש לחשיפת שחיתויות, אך פעלה למעשה במנגנוניה של הבדיה הספרותית, ללא בדל של ראיה משכנעת שתוכר כקבילה (והרי בסופו של דבר זוהי סוגייה משפטית). בדיה ספרותית זו הזמינה את הקוראים לחבר את הסיפור בעצמם – סיפור על גניבה ששכרה, כמו גם עונשה, בצידה.
הגניבה הספרותית כשלעצמה היא סוגיה ותיקה ומרתקת בתולדות ימי הספרות וביחסיה עם מושגים שכנים (בדרגות שונות של קירבה וריחוק) כמו העתקה, חיקוי, השפעה, ציטוט, פארודיה ושלל צורות אינטרטקסטואליות, אשר ראויות לדיון מחודש, ואף זוכות לו, לאור התמורות המכריעות בתפיסת "האידיאה של המקוריות" בימינו. כלל הצורות הללו נוגעות ברעיון כי השפה היא אדון לעצמה, שאין שום דרך לקנות עליו בעלות, כך שעצם שאיפת המחבר להפוך אותה לקניינו ביצירה שכתב איננה אלא משאלת כזב, והכתיבה כרוכה ממילא בגניבה בלתי פוסקת מכל שימושי השפה שקדמו לה. מנגד, גניבה ספרותית היא גם נושא פנים-ספרותי בעל מטען סמלי כבד. יש בה מן הממד השטני, הפאוסטיאני, הקורא לפרש אותה כגניבת נשמה, כשוד הזהות, כהכחדה של פנימיות הזולת או אף כאיום ממשי על הגבולות בין אני לאחר. תלישת הקרקע הבטוחה מסביב לשאלת מקור היצירה נעשית למנוע של ספקות עצמיים בדבר עצם האפשרות לקיום סובייקטיבי אוטונומי ומובחן.
עם זאת, נראה כי לא השאלות הללו הן שעמדו בהכרח בראש מעייניהן של הדוגמאות שמניתי כאן, גם אם הן עשויות להתבטא בהן במרומז. אלה הם סיפורים המתמקדים בזירה האֶפּי-טקסטואלית (במונחיו של ז'ראר ז'נט), כלומר במעגלים העוטפים את הסופרים ויצירותיהם: ועדות פרסים, התאגדויות, משרות נלוות, כיבודים שונים, מאמרי ביקורת הנכתבים עליהם, ריאיונות וכתבות בתקשורת, שכר סופרים, ערבי השקה, מערכי שיווק וצריכה, תהילה והתקבלות. זוהי זירה ששאלות של קניין, של רווח ושל הון הן המניעות אותה, ולא שאלות על מנגנוני היצירה, על השימוש האומנותי בשפה ועל "חדרי הכתיבה" האינטימיים של הסופרים. ככל שעולה העניין בשדה ההיקפי של יצירת הספרות, כך הולך ופוחת העניין בספרות עצמה, ונדמה כי אלו הם מעגלים הסובבים סביב מרכז ריק או נטול חשיבות. האיורים המוקצנים של מאבקי הכוח בזירה זו פועלים באופן המקטין ולעתים אף מבזה את דימוי הסופר, ומזמינים את הקוראים לתופסו כיצור פתטי, נכלולי וחסר יושר, התורם במו ידיו לראייה צינית של המעשה האומנותי ככלי תועלתני לסיפוק אישי.
סופרים בוודאי אינם צדיקים, מוסריים או ישרים יותר מכל פלח מקצועי אחר בחברה, וביצת העסקנות הספרותית היא נושא ותיק לעלילות מרתקות, משעשעות ואף מורבידיות, אך נראה לי כי חזרתו המועצמת של מומנט ההונאה הספרותית ושל אופיו התככני והחמדני של עולם הספרות בעלילות הזמן האחרון – בספרות ובעיתונות – איננו מקרי. הוא מעיד על חשד הולך ותופח כלפי הספרות כאפיק אומנותי; חשד, עוינות ולעתים אף בוז כלפי עצם העיסוק ביצירה. המדידה החשדנית של הספרות בהקשרי פופולריות ציבורית, רווח כלכלי ותועלת אישית, מעידה יותר מכל על תפיסתה כבלתי פופולרית, נטולת רווח וחסרת תועלת. אם בעבר נהנו סופרים ממעמד תרבותי בכיר ומשפיע, כיום הם מאויירים כמי שנאבקים על פירוריה האחרונים של תהילת העבר של אומנות זו, ומוכנים לכול מעשה כחש, רמייה וחנופה, בניסיונם הנואש לשרוד בשדה שכבר נדחק הרחק אל שולי החוויה.
ב-1956 פרסמה הסופרת הצרפתיה נטלי סארוט קובץ מסות העונה לשם עידן החשד, אשר עסק בתפנית הגדולה של הספרות הצרפתית לאחר מלחמת העולם השנייה. בעידן החשד נשבר חוזה האמון בין המחברים וקוראיהם ובינם לבין דמויות, עלילה ועוגנים עובדתיים מן המציאות. החשד אותת על פסילה גורפת של מסורות הכתיבה הישנות וחיפוש אחר דרכים חדשות לביטוי, שהולידו את אסכולת "הרומן החדש". אם בספרות הצרפתית של אמצע המאה הצביע החשד על התפתחות פנים-ספרותית חדשה ועל תנופה יצירתית אדירה, נראה כי כאן ועכשיו, בזמן ובמקום הזה, מסמן החשד הפנייה של מבט עוין אל הספרות ומעגליה, עולם קטן, שפל ושוקע, שמעשה האומנות שבליבו נדחק מן השיח, נזנח וכמעט נשכח.
ד"ר שירה סתיו היא מרצה במחלקה לספרות עברית באוניברסיטת בן-גוריון