95.94% שלמה, רון לוין, הוצאת ברחש, 2023 [עמודים לא ממוספרים].
בהתמודדות עם מצבי קיצון של מחלה או פציעה מתברר עד כמה השפה הקלינית היא מוגבלת. הספר היפה של לוין מדגים כיצד השפה הגרפית, כלומר פעולת הסיפור באמצעות השילוב בין הטקסט לתמונה, מסוגלת להגיע לעומקי הבנה שהטקסט בלבד פשוט לא מספיק עבורם.
דקל שי שחורי
נתחיל מהסוף: לשלמה, אביה של המספרת, נקבעו 95.94 אחוזי נכות בעקבות אירוע מוחי שעבר. הספר הוא אוסף של אפיזודות קצרות שסוכמות את סך כל חייו של שלמה עד הרגע הזה והמִספר הזה שמעכשיו מגדיר אותו. הספר מצטיין בשילובים ובהצלבות; יש בו ז'רגון רפואי ("על שולחן הניתוחים הוא עבר אירוע מוחי, ב-CT מוח ניתן לראות אוטם טמפו-אוקסיפיטלי קורטיקאלי נרחב מימין") וז'רגון המשפחתי (המספרת מכונה "מספר חמש", אחיהּ הגדולים מכונים "מספרים אחד ושתיים"), וזיכרונות משפחתיים מהעבר שמשתלבים עם המציאות המורכבת בהווה. אבל הרגעים היפים ביותר בספר הם אלו שבהם אחד ועוד אחד שווה שלוש, כלומר כאשר השילוב בין הטקסט לאיור יוצר משהו גדול יותר, עמוק יותר.
הספר, שזכה החודש בפרס אריה נבון ליצירה גרפית (הפרס חולק השנה לראשונה), מורכב מסיפור מסגרת (מצבו הרפואי של האב החל מהאשפוז ועד שחרורו הביתה) שמשתבצות בו אפיזודות קטנות, זעירות, מהאשפוז. אורכה של כל אפיזודה בספר נע בין שני עמודים לחמישה, כשלרוב הסיפור הקצר עובר בצורה מדויקת בכפולת עמודים או בשתי כפולות. מכיוון שהתמה של הסיפורים כאן מהותית לעניין, אני מתייחסת לכל פרק או מקטע כסיפור נפרד, אך זהו בהחלט לא קובץ סיפורים, אלא רומן גרפי שלם ובשל, על אף שהוא ספר ביכורים. אתאר כאן כמה סיפורים מהספר בניסיון להדגיש את האופן שבו השילובים מייצרים דבר מה שלם ועמוק וכדי להראות כיצד מציאת הפרטים הקטנים, המוקפדים והמוכמנים מאפשרת קריאה מתגמלת ומרובדת.
*
"פרשת המקרה" היא כאשר שלמה, פנסיונר מצה"ל, סגן מפקד חיל השריון לשעבר, בן זוג ואבא לחמישה ילדים, נכנס לניתוח מעקפים ויוצא ממנו כשהוא סובל מהשלכות של אירוע מוחי על כל תחומי החיים. הוא מאושפז במשך תקופה ארוכה באזור התווך שהוא בית החולים, עד שהוא משתחרר לביתו ולמציאות החדשה של חייו.
שגרת בית החולים, הערפול הקוגניטיבי והמעורבות האינטנסיבית של המשפחה מתוארת בסיפור "זמן מקלחת", למשל. בסיפור יש מעט מאוד מילים ("אבא סירב לתת לאחות ירדנה לרחוץ אותו. כל הצוות ניסה לשכנע אותו להתקלח. הוא התרצה רק כשאחי הגיע."), אבל יש בו הרבה מאוד מידע לא מילולי. מול האחות ירדנה שלמה מרגיש קטן וחלש, ולעומת זאת עמידתו הנחרצת מול אנשי צוות מתחלפים וזרים לו. את הבן שלו הוא מזהה, מחבק. בשישה פריימים מתאפשר לבן להפנות את אביו למקלחת, לכוון את המים, להפשיט, לסבן, ולרגע קטן הסיטואציה הזו הופכת לא רק נסבלת עבור שלמה אלא גם קסומה. הרגש מתחבר לרגש המוכר לו מהעבר, כשהוא והבן היו במקלחת בתפקידים הרגילים, במקומם הנכון, הטבעי.
בסיפור "מוטוריקה" מתואר הקושי והתסכול שבהשתתפות בקבוצת התמיכה או האימון הפועלת במחלקה. ארבעה חולים יושבים במעגל, ובהנחיית המדריכה מעבירים בקבוק מים זה לזה. הכישלון בפעולה כה בסיסית מתסכל את כולם, הבקבוק נופל לרצפה, והקבוצה מתפזרת. מחוץ לחדר אשתו של שלמה ממתינה לו, מבטיהם אוהבים. בחוץ ממתינים עוד שני זרים. הם סוקרים את היוצאים: אחד עם הליכון, אחת בכיסא גלגלים ושלישית עם מקל הליכה. כששלמה יוצא בקלילות, מלווה באשתו ומבטיהם אוהבים, הם מתבוננים בו בתמיהה ובלי ללחשש או להסתיר מדברים זה עם זה בקרבתו: "מה הוא עושה פה, זה? אין לו כלום!" מה שנקרא, נכות שקופה. בחסות הערפול הקוגניטיבי שהוא שרוי בו והתמיכה של אשתו, שלמה מרגיש לרגע שהוא קל וחופשי כרקדן בלט, אבל נכותו השקופה, שקופה רק למי שנמצא מחוץ למעגל המיידי שלו.
האינטנסיביות הרגשית ובהתאם גם הפואטית מגיעה כשדברים מתקרבים אל המספרת, למשל בסיפור "מספר 5". בעמוד אחד מצויר שלמה כשהוא מספר על הילדות שלו. בלון דיבור ענק משתלט על כל העמוד ובתוכו הוריו, בית הילדות, חיות, מסעות. בעמוד הבא, בשישה פריימים, מתוארים שלמה ובתו בנקודות זמן שונות לאורך החיים שהוא סיפר לה בהן את אותם סיפורים. כל סיפור מיוצג בבועת סיפור, כנהוג בז'אנר, ומוצגות בה תגובות הילדה הנעות בין סקרנות ילדית לאדישות טינאייג'רית. לאחר האירוע המוחי שעבר הרפטטיביות המוכרת נהיית קיצונית, והוא מסוגל לספר את אותו סיפור פעמיים בשעה. הביטוי הוויזואלי לכך בעמוד השלישי הוא צרורות של בלונים הקשורים למיטתו בבית החולים – לכאורה ריאליה של אשפוז, בפועל זה ביטוי מרגש לשפה התלויה באוויר, לארעיות הזיכרונות, לביטויים הילדיים של מצב נוירולוגי מורכב. בעוד הבעות הפנים של האב לא משתנות לאורך השנים (הוא תמיד שמח לספר את סיפורי ילדותו) הבעתה של הבת היא כבר לא רק של שעמום אלא גם של דאגה עמוקה מהמצב.
"גופים זרים" הוא מבחינתי השיא של הספר היפה הזה. הסיפור נפתח בזרם אסוציאטיבי שבו ההובלה של שלמה במיטת בית החולים הופכת לנסיעה בטנק, ומסופר כיצד במלחמת יום כיפור שלמה נשלח לחלץ חיילים ממוצב שהותקף. המשימה הצליחה והחיילים חולצו, אבל בדרכם חזרה הם נפגעו. ציור על עמוד שלם מראה פיצוץ אדיר ואת שלמה עף מהנגמ"ש. הוא עף מעל החוויה, כמו בפרספקטיבה חוץ־גופית, מתעופף כמו רסיסים מהפיצוץ. השפה הקלינית מתערבת כאן שוב, מונה את כל הרסיסים שתקועים בגופו ובוודאי גם בנפשו מאז המלחמה. בעמוד הבא שלמה ממשיך לעוף: הפיצוץ הראשון מקדים את הפיצוץ השני של חייו, האירוע המוחי. שלמה הופך מילד לחייל, לגבר צעיר ואז למבוגר סיעודי. התעופה היא שהצילה אותו ממוות בנגמ"ש, והתעופה מלווה אותו בטרנספורמציה למצבו הנוכחי.
הצבעוניות העדינה בספר – הוא מצויר בצבעי מים ובעפרונות צבעוניים בגוני כחול־אפור, צהוב ואדום – מינימליסטית לא באופן שנותן מעט, אלא להפך, ומכוון את הקוראת למקומות הנכונים. דוגמה לשימוש החכם בצבע הוא בכפולת העמודים שמסיימת את "גופים זרים" שכל חייו הקודמים של שלמה (הבסיס בסיני בזמן שגרה, חדר ההורים בבית) נכללים בה בתוך בועה גדולה וצהובה שגבולותיה אמורפיים, אבל מקושרים אל שלמה הנמצא בקצה השמאלי של התמונה בכיסא הגלגלים: בועה צהובה קטנה מקשרת ביניהם, מרמזת שהחיים הקודמים הללו הם היום רק בועת דיבור, בועת סיפור.
לקראת סופו של הספר יש הדגשה נוספת של הסביבה הרפואית המקיפה את החולה מכל הכיוונים, פנאופטיקון של רפואה. בכפולת העמודים "עמדת האחיות" מתוארות כל הפעולות היומיומיות שבאחריות צוות המחלקה המיומן והמקצועי. חמישה זוגות עיניים מסתכלים־משגיחים לכיוונים שונים, מקפידים על עובי הכפפה, סוג המזרק, רישום וחלוקת תרופות, הזרמת חמצן וכל היבט אחר בחייו של החולה, כולל ניקוי הקומקום מאבנית. האירוניה מתבררת באמצעות זום־אין בודד על הטופס ששלמה חותם עליו: "שחרור המטופל/ סיום השגחה", טופס שהוא מתחייב למלא בו, על אף מודעותו המוגבלת, אחר כל ההנחיות. חמשת אנשי הצוות מביטים בשלמה ממרחק, משחררים אותו לחיים מחוץ למחלקה. שלמה נראה מרוכז, נחוש לחזור לחיים, לסמן וי בכל משבצת בטופס.
בצדה השני של הדאגה וההתבוננות ניצבת המשפחה, כמודגם בסיפור "קבע" הנחלק לשניים: בעמוד הימני מסופר ששלמה מעולם לא כיוון לקריירה צבאית, הוא בכלל רצה להיות סטודנט ששוכב על הדשא, ולכן חתם כל שנה על שנת קבע אחת בלבד, כך במשך 26 שנים. בעמוד הזה שלמה שוכב מתחת לעץ, כשטפסי החתימה (26 בדיוק) מרחפים לצידו בשלווה בלתי מאיימת, כעלים הנושרים מהעץ. בעמוד השמאלי, משפחת לוין בחדר ההמתנה. המספרת שוכבת על הספה, מנח גופה זהה לזה של אביה, כממשיכה אותו. ההקבלה הוויזואלית הזעירה הזאת מסייעת לעצב את ההשוואה בין המצבים. המשפחה מעולם לא ביקשה אב סיעודי, אבל בשחרור שלו ובמסע הביתה הם כמו מתחייבים לשנה, שאחריה עוד שנה, של מחויבות עמוקה לטיפול בסך אחוזי הנכות, בסך המורכבות הרפואית והנפשית של שלמה.
*
לפי הוצאת ברחש, שהולכת ומסתמנת כמקום מצוין לחפש בו ספרות גרפית מקומית ומקורית, הספר של לוין שייך לז'אנר של "רפואה גרפית". זו נישה שיכולה להישמע מפתיעה, אבל האמת היא שהיא די מתבקשת.
בישראל ובעברית אפשר להיזכר במיסטר יואינג (אורי אמיתי ורוני פחימה, 2017), יבוא בקלות (רעות בורץ, 2021) ואחרים, אבל הדוגמא המוכרת ביותר כנראה היא הרומן הגרפי של אורית עריף הי מישהו שומע אותי (אנאעארף, 2019), שעסק בקשיי פוריות ודיכאון אחרי לידה, ודי הרי בתמונת הכריכה שלו כדי להבין בדיוק עד כמה קשה הדיכאון ועד כמה בלתי אפשרית היציאה מהמיטה במצב כזה.
בעולם יש הרבה ספרים בז'אנר, ויש אפילו פרס לספרות גרפית רפואית שחולק לראשונה בשנה שעברה. את הספר הזוכה Parenthesis (Top Shelf Productions, 2021) כתבה המאיירת הצרפתייה Élodie Durand, והוא מתאר את ההתמודדות שלה בגיל צעיר עם גידול במוח וההשלכות הרפואיות והקוגניטיביות של הניתוחים שעברה בעקבותיו. חוץ ממנו היו ברשימה הקצרה של הפרס גם ספר שעוסק בהפרעות אכילה קשות, ממואר של אישה השרויה בקומה, רומן שמתאר חיים על הרצף האוטיסטי ורומן על התמודדות עם הפרעה פוסט־טראומטית בעקבות אירוע ירי בבית ספר. יש גם שני ספרים שנכתבו מנקודות המבט של הצוותים הרפואיים: רופאה צעירה בבית חולים בסודן, וצוותי רפואה שמלווים מהגרי עבודה.
אף אדם לא רוצה להבין בגופו את המשמעות של אוטם טמפו־אוקסיפיטלי קורטיקאלי, ומעטות הרופאות שיצליחו להסביר למשפחת החולה מה זה בדיוק שייר נוירולוגי. בהתמודדות עם מצבי קיצון של מחלה או פציעה מתברר עד כמה השפה הקלינית היא מוגבלת, מובנת רק למעטים, נכשלת בתפקידה לקשר בין בני אדם. ברגעים כאלו, והספר היפה של לוין מדגים זאת מצוין, השפה הגרפית, כלומר פעולת הסיפור באמצעות השילוב בין הטקסט לתמונה, מסוגלת להגיע לעומקי הבנה שהטקסט בלבד פשוט לא מספיק עבורם.
ד"ר דקל שי שחורי, חוקרת ועורכת ספרות. מלמדת בשנים האחרונות קורס על הרומנים הגרפיים בעברית באוניברסיטת בן-גוריון בנגב.