שירה סתיו

מעבר לאשמה ולכפרה, ז'אן אמרי. תרגום: יונתן ניראד. עם עובד, 2000.

שבתי לקרוא השנה בספר הדק, הקטן, והכבד מנשוא של אמרי. זכרתי היטב את הפרק הקשה העוסק בעינויים ("מי שעוּנה, שוב לא ירגיש לעולם כבן־בית בעולם. את חרפת ההשמדה אי אפשר למחות. האמון בעולם, שבחלקו כבר נותץ במכה הראשונה אבל בעינויים קרס לבסוף כל כולו, לא ישוב עוד"), שקראתי לפני שנים רבות, והפעם הדהד בחוזקה, בנסיבות אחרות.

אמרי, אינטלקטואל יהודי (מצד אביו) שעונה בידי הגסטאפו ושרד את אושוויץ ואת ברגן בלזן, כותב מתוך העמדה הפרדוקסלית של מי שכבר איבד את אמונו בעולם (ואם כך – לשם מה, בעצם, לכתוב?). בכתיבתו הוא מתעקש להתבטא מתוך עמדה של קורבן, מתוך מצב התבוסה, על משמעות הדבר שנעשה לו ובו: "בקיומי אני חווה ומאיר מציאות היסטורית של תקופתי, ומאחר שהתנסיתי בה בצורה עמוקה יותר מרוב בני מוצאי, אני גם יכול להיטיב מהם להבהירה". לקראת סוף הספר הוא חורץ: "איני סובל מטראומה", ומסלק מעל פניו את השיח הפסיכולוגי הרחמני, הפטרוני, המעמעם את ההקשר המציאותי, הפוליטי, של העוולה: לא, זו אינה טראומה, משום ש"מצבי הרוחני והנפשי תואם בתכלית את המציאות".

אמרי אינו מציע את אור האנושיות של פרימו לוי או את החמלה הקורנת של אתי הילסום. כתיבתו קודרת ומרה, קשה, מכאיבה ומוקיעה. הפרק החזק והנוקב בספרו עוסק ברגש הטינה, ובו הוא מוחה כנגד רעיון ההחלמה והסליחה, ומתנגד בכל ליבו לגלגלי "הזמן הטבעי" שאמורים להמציא ארוכה. והרי ההישרדות והשחרור ממחנות המוות לא מנעו ממנו לראות כיצד הגרמנים עולים ופורחים גם לאחר שביצעו את הפשעים המחרידים ביותר. הטינה איננה חולשת אופי, אלא ההפך הגמור: מתכון לעשיית צדק, למניעת הטשטוש המוסרי של הפיוס החברתי: "רגשי הטינה שלי קיימים כדי להפוך את הפשע לממשות מוסרית לגבי הפושע, כדי שיישאב בכוח אל תוך האמת של פשעו". בזמננו שלנו, זמן שבו פושעים כה רבים אינם משלמים מחיר על רשעתם, יש מה ללמוד מאמֵרי – טינה איננה אלא רגישוּת: מוסרית, פוליטית והיסטורית.

---