האם השעמום שלי בקריאת ספרות יפה נובע מהתרחקותה מהאמת האמפירית והרגשית, זו הממשית, של "החיים", לטובת העברת "החיים" דרך המניפולציה הספרותית, הקוד הספרותי?
סיגל נאור פרלמן
לרות קרטון-בלום, בכלל, ועל חברותך המיטיבה
ברשימה הקצרה הזו אתכנס לחלל מצומצם מאוד, והוא העדות שלי, הפרטית, כנראה יותר מדי פרטית, על הקריאה שלי. אני מניחה שאיחשף בחולשתי, כי אם הקוראים בסביבתי המצומצמת והרחבה (פייסבוק, למשל), אכן כנים, הרי הם אוחזים בספר כל הזמן ומתמידים בקריאתם. לא שיש לי טענות, אולי קנאה לעיתים, זה כן, אבל לא ממש קנאה, משום שאני יודעת, והצלחתי לאחוז בהבנה הזו, שכֵּנות, יותר משהיא תכונה, היא מודוס שיכול להתקיים בעיקר בשיחה בארבע עיניים. וכמובן בכתיבה של ספרות כשהיא טובה באמת.
קשה לי לקרוא ספרות יפה בתקופה האחרונה. אולי היא תקופה קצרה ואולי ארוכה; גם הבלבול סביב הזמן מפחיד אותי, אבל כבר למדתי שכדאי להשעות את הפחד ולהתבונן נכוחה עד כמה שאפשר, מבעד לעננות הכבדה. אני מתחילה לקרוא ספר ומפסיקה. לפעמים מתוך כוונה לחזור אליו, למשל היקשרויות עזות של ויויאן גורניק, שהוא באמת נפלא. אני אוהבת את הקול של המספרת, הוא חד, אירוני ואכזרי, אבל לא מדי, וכשהיא אוחזת בשני הלפידים הללו, המהותיים והטונאליים, אירוניה ואכזריות, השדה שגורניק נעה בתוכו – יחסיה עם האֵם – לא נשרף. ומצד אחר, כבר קראתי כל כך הרבה ספרים על יחסים של בת עם אִמה, שאני שואלת את עצמי מה הטעם. אבל איזו מן שאלה זו, "מה הטעם?" איך יכול להיות שאני שואלת שאלה שמעולם לא עלה על דעתי לשאול, וכששמעתי אותה פה ושם חשתי שעליי לברוח אל הקריאה – כי מה שאין טעם בו הוא מפגש עם בני אדם ששואלים שאלה מעין זו. אם אמשיך לקרוא את ספרה של גורניק, אני חושבת שזה יהיה בזכות הגוף הראשון. וגם זו טענה מוזרה. הרי אחרי עשורים של קריאה ומחקר אני יודעת שהבחירה בגוף המדבר, בגוף הנכון לטקסט, היא אולי ההחלטה החשובה ביותר של הכותב, וזו תקבע את הטון עוד לפני הלשון. אמנם לעיתים יהיה זה גוף ראשון, אך לעיתים דווקא שני או שלישי. מה היה קורה, למשל, לו היה מחליט דוסטוייבסקי להמשיך ולכתוב את החטא ועונשו בגוף ראשון ולא לעבור לגוף שלישי; רסקולניקוב לא היה נפגע, אבל דמותו הנהדרת של סווידריגאילוב הייתה יורדת אל הטמיון. ובכל זאת, מדובר במובן מאליו. אם כך, למה רק גוף ראשון?
התחלתי לקרוא את ספרה של עינת יקיר צֶלֶם, הכתוב בגוף שלישי, והגעתי בערך לאמצע. הלשון נפלאה, הסיפור עומד, העולם עומד, אבל אני לא יכולה להמשיך לקרוא. קראתי שלושה רבעים מספרה של לילך נתנאל עבודות וימים. גם הוא כתוב בגוף שלישי וחודר לתודעת האישה. נתנאל קפצה כאן עשרים צעדים אמיצים קדימה בפרוזה שלה. הלשון היפהפייה, הצלילה פנימה לעומק היחסים בין הגבר והאישה, הנגיעה בתחתית היחסים ביניהם, לא במילים, אלא בגוף, בקרבה ובהתרחקות של הגוף – אלה עושות משהו חדש בספרות העברית הישראלית, שרוב הזמן בעטה את הגוף החוצה. ובכל זאת, הפסקתי. אולי אחזור.
אבל גם השימוש בגוף ראשון – נכון, פחות מהשימוש בגוף שני, שתמיד סלדתי ממנו – דוחה אותי עכשיו. היקשרויות עזות של גורניק הוא מעין ממואר שכדאי לי לקרוא, והכוונה לשוב אליו לכשיושבו אליי הסבלנות והריכוז שהקריאה דורשת, מנחמת אותי. הריכוז והסבלנות גם הם עניין שצריך להתייחס אליו, ויש מיליון סיבות להיעדרותם: אישיוֹת משפחתיות (ומוצדקות!), אישיוֹת פרטיות (יש מה לראות בנטפליקס או אין, וכשיש – אין ברירה, נצפה קצת), אישיוֹת חברתיות (מה קורה בפייסבוק, מי אמר מה ומדוע, מי הגיבה לו), אישיוֹת פיזיות (ים בקיץ ונמנומים תכופים בחורף). אבל אם לחזור לעניין הגוף הראשון, הצורך שלי בגוף הזה, כך נדמה לי, הוא גם הצורך של התקופה. אני מדברת על הספרות בישראל ועל הצפתה בממוארים. אבל בממוארים שקראתי, כמו בכל ספרות יפה – ואין לי טענות – יש מניפולציות ספרותיות שבונות, כך או אחרת, את הביוגרפיה הנוסחאית של הסופר הממשי, מי שעומד מאחורי הממואר: תהליך המשיחה של הגיבור לתוך עולם הספרות (שרב ראשון של דורי מנור), הגיבור כעד לחברה ולתרבות שהלכה וגוועה ושממנה הוא נפלט (ספרים מחוקים של חיים וייס), השיבה המאוחרת לעיר הולדתה של הגיבורה תוך כדי שהיא נעה מהעבר אל ההווה ולהפך (שבעה ימים אביב בשנה של סיון בסקין) ואיש החינוך כאנטי־גיבור מטעם עצמו ואל מול המערכת (שנות לימוד של גיש עמית). התנועה של הסופר על ציר העצמי־חברה מעניינת אותי יותר ככל שהוא מתקרב אל החברה כדי להבין אותה ונמנע מאנקדוטליות. והנה, גם בממוארים, הכתובים מטבע הדברים בגוף ראשון, המניפולציה הספרותית מרתיעה אותי.
ובכל זאת, כשאני חושבת על זה, כשהתקדמתי בקריאת הממואר של גיש עמית קפצתי מעל משוכת המניפולציה המוכרת של היות הדובר אנטי־גיבור. פתאום כל מה שהוא סיפר עניין אותי. אולי היו אלה ההצטברות, הקושי, העומס, העייפות ועם זאת ההתמדה שעברו ממנו אליי. חשתי שאין הוא רוצה לנתב אותי לשבילים המוכרים או לנתב אותי בכלל, או לספר סיפור שיש לו מוסר השכל. הרגשתי שהוא לא מנסה לחנך אותי, אלא מניח לפניי את מה שיש, עורם ערמות, ואני לומדת. יכול להיות שרציתי ללמוד ממנו כי הוראה ופדגוגיה הן תשוקות גדולות שלי. אולי היה לי אינטרס.
בעבר לא היה לי אינטרס, וקראתי. מה מרחיק אותי עכשיו מקריאת ספרות יפה, תהא אשר תהא, כתובה בכל גוף שהוא ובכל צורה שהיא? קראתי את הנובלה החזאית של תמר וייס-גבאי. רחשתי כבוד לעובדה שיש בנובלה שלה עולם שלא נבנה רק על יחסים בין בני אדם, אלא יש בו גם טבע, יש סביבה. רחשתי כבוד לניסיון שלה לשאול את השאלה המודרניסטית, "איך לספר את הסיפור?" אבל לא הצלחתי להבין מה העמדה התודעתית של הגיבורים – הדודה, האחיינית והסב, ובעיקר הרגשתי שוייס-גבאי מניחה יד כבדה על הסמלים הפרוידיאניים המשומשים כבר לעייפה: ההינעלות של הסב במרתף, האחיינית שצפתה בלידת האיילה במקביל לנפילתה ולמותה של דודתה. האם המודרניזם הגיע לסוף דרכו משום שכל צורה כבר נוסתה והפכה לטכניקה מניפולטיבית מוכרת?
כשאני נכנסת לפייסבוק צונחים עליי סיפורים בהמשכים בגוף ראשון. חלקם עוסקים במעברים: גרתי פה ועכשיו אני גר שם, ועם עזיבתי נחרב הבית. ההתרה של הסיפור הפיקרסקי הזה תגיע לבסוף בצילום נוף מחלון הבית החדש בעיר זרה או בארץ זרה, ומכאן ואילך יתחיל פרק חדש. או, לחלופין, סיפורים מכמירי לב, בהמשכים, כמו יומן המחלה והאבל של תמר שוורץ, שאיבדה את בתה נועם, ויומן האבל של סבינה מסג על בתה תמר. אני נמשכת לקריאת הסיפורים הללו, אם כי בפורמט של הרשת החברתית הצורך המתמיד של הכותבות בקוראים מידיים, המגיבים כאן ועכשיו, הופך את הסיפור לווידוי חשוף, המלוּוה ברגיעה תרפויטית, ולו זמנית, הנשענת על הקהילה. ובכל זאת אני קוראת, כי יש כאן אדם ממשי המספר את חייו, והקִרבה בין הסיפור לאמת האמפירית והרגשית נדמית לי גדולה מתמיד. האם השעמום שלי – כן, סליחה, עליי לומר שעמום – בקריאת ספרות יפה נובע מהתרחקותה מהאמת האמפירית והרגשית, זו הממשית, של "החיים", לטובת העברת "החיים" דרך המניפולציה הספרותית, הקוד הספרותי? אם כן, המשמעות היא, לפחות בשבילי, שהמעשה הספרותי המודע לעצמו, שהתעצב לראשונה ברומן דון קיחוטה של סרוונטס במאה ה-17 ובכתיבה על חיים בוידויים של רוסו במאה ה-18, המעשה הספרותי הזה איבד הרבה מכוחו. וזו הודאה שמצערת ומפחידה אותי.
כשישבנו בקפה לפני כשבוע, רות קרטון-בלום ואני, היא העלתה את עניין הסוד: עד כמה בעצם נעלם הסוד מחיינו. הכול חשוף, כולם נחשפים, וגם הסופרים והסופרות מספרים הכול על חייהם. האינטימיות נעלמת, המסתורין נעלם. אני חושבת שזו סיבה מרכזית שמרחיקה אותי מקריאת הספרות היפה. הסופרת שהעלתה אתמול לפייסבוק תצלום של החתול שלה, והיום פוסט תלונה נגד חברת המקררים, פרסמה לאחרונה ספר; אבל מה אעשה אם האינטימיות והמסתורין ניטלו ממנו בשל החשיפה היתרה של הורתו? תשליל שנחשף לאור מהר מדי ונשרף.
ועוד בעניין הסוד: אני קוראת עכשיו את הספר אהבה רחוקה שנתנה לי רות. היא ערכה אותו עם גיל וייסבלאי. הרבה סודות אפפו את המשוררת יוכבד בת-מרים, גיבורת הספר הזה, ואת אהבתה לחיים הזז. הסודות הללו נמצאים ברווח בין שלוש הביוגרפיות השונות שלה: המכתבים שלה, שיריה ומה שהיא סיפרה על עצמה. אינטימיות ומסתורין. וקולה של בת-מרים, המהדהד את הסודות האלה במכתביה להזז, כשהיא חוזרת שוב ושוב על שמו "חיים", "חיים" – ממכר ממש.
ועוד בעניין הקול: ישנם קולות, שכשהם מדברים, אני הופכת ל"עצמי־חי" – אם קיים מושג כזה. כך היה כשקראתי ממש עכשיו את פתיחוּת מלאה וספק של אסתר פלד. 18 שיחות שהיא מדברת בהן על בודהיזם, פסיכואנליזה, דת ויהדות. רציתי להקשיב לפלד עוד ועוד, ובלי משים הגעתי לשיחה האחרונה.
סיגל נאור פרלמן היא חוקרת ספרות, עורכת ומשוררת, מייסדת ארגון "דרך רוח" לקידום מדעי הרוח בישראל