top of page

נעוף לחלל ונישאר באותו המקום בדיוק

השמיים של חאם, אורי גרשט, תשע נשמות, 176 עמודים, 2023.


ספרות שמסורה מדי לתיאורי סבל (בייחוד בימים קשים אלו ובכלל), בלי עדינות מתבקשת, נותרת "מבדק אמפתיה" שפועל על מי שהוא פועל עליו, ומחמיץ גם ספרותית וגם אידיאולוגית את המטרה


אילאור פורת

 

בייחוד בימים קשים אלו חשוב לתקף את הרב־קו, אמרה ההודעה המוקלטת כשעליתי לאוטובוס בפעם הראשונה מתחילת המלחמה. כאילו בימים שבשגרה לא חשוב לתקף את הרב־קו, ערטלה הסיפא של ההודעה המוקלטת את הגיחוך של הסיסמה המתחייבת, המחויבת, האוטומטית: "בייחוד בימים קשים אלו". צפיתי ביוטיובר שצוחק על מוסדות שמקדימים אותה לניסיון ריק לשכנע אותנו לרכוש מוצרים – בייחוד בימים קשים אלה חשוב לקנות תוצרת ישראלית! ולכן בואו לקניוני עופר! המניפולציה שקופה ומכנית, וכמו שניסח היוטיובר, היא פועלת כ"ניסיון להוכיח לנו שאתם אנושיים".

בייחוד בימים קשים אלה הגיע לידיי ספרו החדש, הראשון, של הצלם אורי גרשט, השמיים של חאם. בעטיו חשבתי על הניסיון להוכיח שאתה יצור אנושי דרך הפגנה טקסית ומוכנית של אמפתיה. הספר עוסק בייסורי השימפנז האסטרונאוט הראשון, שבשנות השישים של המאה שעברה, כחלק ממאמצי המלחמה הקרה בארצות הברית, אולף בדרכים לא דרכים להגיע לחלל. הסבל של החיה מתואר בעיקר דרך מערכת היחסים שלו עם מאמנו האמפתי והמזדהה, דמות בדויה העונה לשם ברדלי. סבול יסבול הקוף, אבל היכולת של הספר לעורר בי אמפתיה הייתה מוגבלת למדי. איך אפשר לא להישאר אדיש מול שורות נטולות אירוניה שמתארות את פגישת האדם והחיה ברצינות תהומית: "אבל אז, בדיוק ברגע הזה וללא הכנה, נפגשים מבטיהם כמו בהבזק של אור ברק המקדים גל רעש מחריש. מפגש העיניים הזה מצית את החלל בזיק מחשמל שפועל ככישוף ומושך אותם זה אל זה" (עמוד 138).

 הספר מעלה שאלות על היחס בין האנושי והלא אנושי באמצעות החיקוי וההקבלה השגורים בין אדם וקוף. כבר בעמוד הראשון של הספר נזכרתי בשיר מתוך "קברט", "if you could see her through my eyes", שבו שרה דמותו של ה-MC מול קהל של נאצים על יחסיו האסורים עם גורילה, שמתבררת – איך לא (בייחוד בימים קשים אלו) – כיהודייה. ואומנם, הספר לא חוסך מאיתנו הקבלות בין סבל אנושי לסבל חייתי (כמובן), בין עבדות אנושית לעבדות של בעלי חיים. מי אמר "כל יום הוא טרבלינקה"?

אולי אני יצור לא אנושי דיו, תהיתי לעצמי מול תיאורי הסבל, השבי והעינויים, שמביאים את ברדלי לפעולות קיצוניות של נקמה. ואז נסחפתי למחשבה שנייה, על סדרת אנימה בשם "פלוטו" שבדיוק צפיתי בה, שעוסקת ברצח של רובוטים ומושתתת על הרעיונות המוכרים שלרובוטים אסור לרצוח בני אדם, ושהם חקיינים של בני אדם, מתנהלים כמוהם אף שאינם "באמת" מרגישים. הביטוי הכי מוכר של הרעיון האחרון הוא כנראה ביצירתו של פיליפ ק. דיק, שם אפשר לאבחן את ההבדל בין אדם לרובוט באמצעות "מבדק אמפתיה", כמו מבחן פוליגרף שאפשר לכאורה לזייף בו עצב, להתנהל על פי התנועות הנכונות, אבל רק כלפי חוץ, ותפקיד הבודק לדעת אם אכן זייפת. ב"פלוטו" העניינים מסתבכים, כי ההבדל בין אדם לרובוט אינו היכולת להרגיש אמפתיה לזולת, אלא דווקא כעס ושנאה, ומתברר שהרובוטים כן מצליחים לרצוח. במרוצת הסדרה השנאה הופכת לכלי שדווקא מאפשר להקים לחיים רובוטים שמתו, שעל מותם מקוננים כולם.

זה מה שחסר בטקסט הממוכן של גרשט, שנוגע בכל הנקודות הנכונות – אין בו בחינה עצמית של ההנחות שההקבלה שהטקסט מקביל מתבססת עליהן, אירוניה כלשהי, או אולי מבט היסטורי. הטקסט הרי מתרחש בשנות השישים. האם ואיך השתנתה מאז האכזריות לבעלי החיים, אני שואל את עצמי.

מכיוון אחר, היה אפשר אולי להרהר על היחס בין המרוץ הטכנולוגי לחימוש ולחלל לבין הכמיהה והפחד מאינטליגנציות חלופיות (מי אמר "כוכב הקופים"?) שיכולות להתגלות פתאום, באשמתנו, ולהחליף אותנו. הספר אומנם מקביל בין אנשים למכשירים, מעניק חיים לטכנולוגיה, מאניש אותה, למשל כאשר השימפנזים מחריבים את המעבדה ("אונסים ובוזזים את רהיטי החלל ואת מכשירי העינויים", עמ' 105). אך זהו משפט יחיד ויתום, מן מכה במתכת שמותירה אותה קרה.  

ספרות שמסורה מדי לתיאורי סבל (בייחוד בימים קשים אלו ובכלל), בלי עדינות מתבקשת, נותרת "מבדק אמפתיה" שפועל על מי שהוא פועל עליו, ומחמיץ גם ספרותית וגם אידיאולוגית את המטרה. הרגעים שהטקסט הכי מעניין בהם הם הרגעים שגרשט מתאר בהם אלימות אחרת, למשל כשברדלי מצחצח שיניים והחיידקים מתוארים כפולשים לשיניים ("היד והמברשת פועלות ביעילות, נעות לפנים ולאחור בתנועות מחזוריות, בתקווה להגן על השיניים הקשוחות, אך חסרות הישע, ממתקפות הזעם הבלתי פוסקות של צבא הבקטריות חדור המטרה", עמ' 74).

והספר מנסח את כשלונו העצמי, שכורך יחד את האסתטי והאתי: ברדלי מבקר בספרייה וכותב שכל ספר הוא כוכב לכת, ובכל זאת כל הספרים שהוא קורא מתארים את עולמו שלו כשהוא מוצא בהם תיאורים של חברות קדומות שהפגינו יחס פולחני לבעלי חיים (עמ' 116). בהמשך הוא מבקר בתערוכת אמנות ומצטט את דיאן ארבוס: "אין ביכולתנו לצאת מעורנו ולהיכנס תחת עור של מישהו אחר [...] הטרגדיה של האחר אף פעם אינה זהה לטרגדיה הפרטית שלנו" (עמ' 126).

לא רק שספרות ששולחת אותנו לעולמות זרים כדי שנגלה שוב ושוב את אותו עולם היא טובה פחות, אלא שאם אין לנו אלא להיות עצמנו, הרי שאין תקווה למבחני האמפתיה. להזדהות עם הזהה זו הרי לא חוכמה. החוכמה היא להצליח להרגיש כך כלפי משהו אחר, זר, שחורג מאיתנו ונשגב מבינתנו. אפשר לראות ב"מוסר ההשכל" של הספר מן תמונת תשליל מדכדכת לסופו הבלתי נשכח של "כוכב הקופים" המקורי, שבו מגלה האסטרונאוט האנושי שלא הגיע לכוכב זר שקופים משעבדים בו בני אדם, אלא שכל הזמן הזה היה על כדור הארץ.

לאורך הספר ברדלי מבהיר שהוא וחאם דינם זהה, הם ממש אותה ישות. ואם כך, האם החיה היא רק דימוי לאדם ולמאבקיו הפסיכולוגיים העגומים, או שהיא חורגת ומתקיימת בזכות עצמה? החיה נעשית למראה שדרכה אנחנו מבקשים להביט ולנסח את עצמנו. ופה האתגר, לחמוק מהשימוש בבעלי חיים בתור מטאפורה או באמצעות האנשה – אני חושב ונזכר בחיוכו המסתורי לעד של החתול צ'שר.   


 

ד"ר אילאור פורת הוא חוקר, מתרגם, עורך, חסיד לסקלי, גותיקה ומחזות זמר. רכלן גדול.

159 צפיות

פוסטים אחרונים

הצג הכול

ความคิดเห็น


bottom of page