יותם פופליקר

בעד ההזיה, יותם ראובני, הוצאת עכשיו, 1978.

בעד ההזיה ליותם ראובני היה עבורי מה שהחיים כמשל לפנחס שדה היה עבור קוראים כה רבים בשלהי שנות החמישים ושנות השישים: יצירה אוונגרדית המבטאת את קולו של דור שלם. הליבידו העודף, האימה, המעוף הלירי, השטף הפואטי של התשוקה; "לכתוב בלי לחשוב כמו בזיון על שולחן יציב" – הקריאה במילים אלו, למשל, הייתה בבחינת התרוממות רוח. עד היום טבועה בראשי גם כותרת הסיפור "השערות על מותו של פייר פאולו פאזוליני". אז לא ידעתי מי היה פאזוליני, אבל משהו בזרות הדקה, במצלול של השם ובפוטנציאל המשוער – עליו תוהה המספר – שאולי יהיה למילים הללו קורא, מילים פרנסיס בייקוניות (שאחד מציוריו המזעזעים מתנוסס על כריכת הספר): שבורות, מכוערות, מפורקות, משוסעות, נחוצות. כל אלה התממשו הלכה למעשה: הייתי ה־קורא הזה, הייתי אחד האניים שלו, שלי, של הקיום. זו הייתה "ספקולציה אסורה", מילים שהיית רוצה לומר לאנשים שרצית לדבר איתם ולא העזת לומר; הזעקה שלא העזת להוציא כלפי העולם.

---