החמצת האינטלקטואלים

ישראל לבדה, ברנאר־אנרי לוי, מצרפתית: הוד יהודה הלוי ברדוגו, פרדס, 139 עמודים, 2026.

Un historien à Gaza, Jean-Pierre Filiu, Les Arènes, 203 pages, 2025.

לוי ופיליו, כל אחד בדרכו וכעומדים משני צידי המתרס, נפלו למלכודת שז'יליין בנדה, ההוגה היהודי־צרפתי הזהיר ממנה בספרו בגידת האינטלקטואלים [...] שניהם מיהרו לכתוב מהבטן ולשווק בבהילות שני טקסטים תוקפניים אך שטחיים, חד־צדדיים וצפויים על הטבח, המלחמה וחורבן רצועת עזה, אחד תשליל של השני.

יצחק מלר

כבר אמרו: החיפזון הוא מהשטן, כך בפוליטיקה, כך במלחמה, כך באהבה, וגם בכתיבה – מתוך תחושת דחיפות, אם למטרת פרסום ראשון ואם להגנה על הצדק. סכנת ההתלהמות, הבוסריות, חוסר האיזון ואובדן הביקורתיות אורבת בפתח – וזה מה שקרה לשני אנשי רוח צרפתים בולטים שהזדרזו והגיבו לטבח 7 באוקטובר ולמלחמה בשליפה מהירה מהמותן, על ידי כתיבה והוצאה לאור של שני כתבי יד לא בשלים ומנוגדים, שניתן לראותם כתוצרים של זילות והחמצה. הראשון, מאת ברנאר־אנרי לוי, יהודי, פילוסוף פוליטי בהכשרתו ועיתונאי שטח עתיר הישגים, פרו־ישראלי ותיק; והשני, ז'אן־פייר פיליו, דיפלומט לשעבר, היסטוריון ומזרחן, מומחה לתולדות עזה, פרו־פלסטיני אדוק.

לוי הגיע לישראל למחרת יום הטבח, ובדיוק שישה חודשים לאחר מכן, ב־20.3.24 יצא לאור בצרפת ספרו: Solitude D' Israel, Grasset, Paris, March 20, 2024. בסוף ינואר 2026 יצא לאור התרגום העברי: ישראל לבדה. התרגום המילולי המדויק הוא "בדידותה של ישראל". מדוע נבחרה הכותרת "ישראל לבדה"? רמז דק: הגורם ל"בדידותה של ישראל" הוא מבחוץ, בשל הגויים, בעוד "ישראל לבדה" מרפרר לעם לבדד ישכון, מרצונו ובחירתו.

פיליו "בילה" ברצועת עזה כחמישה שבועות בין תחילת דצמבר 2024 לאמצע ינואר 2025, כשהוא מתלווה לקבוצת רופאים מארגון "רופאים ללא גבולות". בסוף מאי 2025, פחות מחמישה חודשים מאז צאתו מעזה, יצא לאור ספרו בצרפת: Un Historien a Gaza: "Rien ne me preparait a ce que j'ai vu et vecu a Gaza. Le territoire que j'ai connu et arpente n'existe plus. Ce qu'il en reste defie les mots", Les Arenes, Paris, 2025.. במהלך 2026 אמור לראות אור התרגום לעברית בהוצאת בבל. קראתי את הספר בצרפתית. התרגום שלי לכותרת הראשית ולכותרת המשנה הארוכה והאישית הוא: היסטוריון בעזה: "דבר לא הכין אותי למה שראיתי וחייתי בעזה. הטריטוריה שאותה הכרתי ובה שוטטתי בעבר אינה קיימת עוד. מה שנותר בה קורא תיגר על המילים (או 'לא ניתן לתיאור במילים')". זוהי כותרת משנה יוצאת דופן. היא רגשית ועוצמתית, מסקרנת ובעלת השפעה על הקורא האוניברסלי.

לוי מקבע את הפוגרום בעוטף עזה כנקודת מגוז, שדרכה הוא מנסח כתב סנגוריה תוקפני ומרהיב (הגם נכון בחלקים ממנו, אך לא בכולם) בממדים היסטוריים פנורמיים, על הציונות כתנועת שחרור לאומית ומדינת ישראל כמדינת לאום של עם שהיה קורבן כרוני בעל ותק של אלפי שנים. בה בעת הוא מתעלם מכל אפשרות או צורך בביקורתיות וספקנות עצמיים, וכן אינו מתייחס לשברים הפנימיים של החברה הישראלית והעובדה שהיא כבר כמה וכמה עשורים, וביתר שאת בחמש השנים האחרונות, מצויה במסלול של הפיכה מקורבן למקרבן חסר מעצורים. במהלך הקריאה בטקסט הקולח נדמה לעיתים שיודקה מ"הדרשה" של הזז מדבר מגרונו של לוי. הכותב אינו מתפקד כנביא מוכיח בשער כלפי ישראל אלא רק כלפי הגויים. הוא מעדיף להיות רופא מרדים במהלך ניתוח, המאפשר למנתח להמשיך בקרב נואש לחיים ומוות של המטופל המורגע, או שמא נאמר מורתע? עדות נוספת לבעייתיות של הטקסט, שמקורה בבהילות הכתיבה: מתוך 31 הערות שוליים מקוריות, מצוטטים רק שישה מחקרים אקדמיים, כולם חד־צדדיים, בעוד היתר הן מובאות מתוך מאמרים פובליציסטיים בתקשורת ובמרשתת. הרושם המתקבל מקריאת הפמפלט הזה הוא שלוי הוא תועמלן ולוביסט מוכשר להפליא שנפל בפח רצונו העז לנסח במהירות-שיא מסמך אפולוגטי תוקפני שבהכרח לוקה ברדידות.

הטקסט של פיליו הוא אומנם ספר אקדמי, כתוב בצרפתית משובחת ורהוטה, ובמקביל ואולי בעיקר זוהי עדות היסטורית ישירה מהשטח בעזה בעת האירועים, שהרי לשם כך נסע לעזה, על פי עדותו –  מטרת הספר הייתה לספר את המתרחש לאוכלוסיית רצועת עזה בזמן הזה כעד ראייה ושמיעה ראשוני ואותנטי. אולם כ־90 אחוז מתוכן הטקסט עצמו מורכב ממובאות מכלי תקשורת וסיכומים היסטוריים־פוליטיים מוכרים, כולל של הכותב עצמו, חלקם פלסטיניים וכמובן חד־צדדיים. רק קרוב ל־10 אחוזים מהטקסט מכילים עדויות ישירות על מראות שראה ובעיקר דברים ששמע מפי אנשי עזה. במילים אחרות: את הספר הזה פיליו יכול היה לכתוב בפריז באולם הספרייה של האוניברסיטה. אז מה הוא עשה חמישה שבועות בעזה ההרוסה? אילו התיאורים של המראות היו מלווים בצילומים אותנטיים שצילם בזמן אמת כשהוא פוסע וכותב את הדברים אונליין – דיינו – אבל אין אף תמונה, אפילו לא ממקורות זרים, והרי כאלה יש בשפע בכל העולם חוץ מאשר בישראל. אילו 90 אחוזים מהספר בן ה־220 עמודים, ולא עשרה אחוזים בלבד, היו מוקדשים לשיחות מוקלטות ומתועדות עם העם העזתי, אזרחים אומללים, זקנים, נשים, ילדים ורבים אחרים, בלתי מעורבים, עם ובלי מרכאות – לא רק דיינו, כי אז היה לפנינו מסמך מרהיב בעוצמתו ועבודה קלאסית של היסטוריון תחקירן ואנתרופולוג שטח בנוסח עדויות של שורדי שואה, למשל, ואף יותר מכך, כי לא בזיכרון היה מדובר אלא במציאות נוכחת. אבל זה כמעט לא קיים בטקסט. בפועל, קראתי פמפלט פרשני גדוש בעובדות ידועות, שכפי שכבר ציינתי, היה יכול להיכתב בקלות בפריז, ומכאן שמדובר בהחמצה גדולה. וזאת מלבד העובדה שהוא נפל באותו פח שבו נפל לוי – החיפזון הוא מהשטן. כמו לוי, הוא הצליח להחמיץ הזדמנות נדירה להוציא מתחת ידיו מסמך היסטורי נוקב שלא היה ניתן להפרכה, ובמקום להסתפק באמירה חד־צדדית סתמית.

נראה כי לוי ופיליו, כל אחד בדרכו וכעומדים משני צידי המתרס, נפלו למלכודת שז'יליין בנדה, ההוגה היהודי־צרפתי הזהיר ממנה בספרו בגידת האינטלקטואלים (1927) – אומנם כאן לא מדובר בבגידה פוליטית אלא בהחמצה של ביטוי מקורי – שניהם מיהרו לכתוב מהבטן ולשווק בבהילות שני טקסטים תוקפניים אך שטחיים, חד־צדדיים וצפויים על הטבח, המלחמה וחורבן רצועת עזה, אחד תשליל של השני. זו אולי לא בגידה, כפי שכבר נאמר, אלא בעיקר החמצה. אצל לוי מדובר בכתיבה ללא עומק ביקורתי, ואצל פיליו מדובר בהחמצה של תיעוד פיזי מכונן.

מן הראוי ששניהם וגם הקוראים ילמדו משני יהודים צרפתים אחרים שלא בגדו, לא החמיצו, לא עסקו באפולוגטיקה, תעמולה או הטחת אשמות – אלא התעמקו עד זוב דם כשעסקו בנושאים דומים: האחד הוא ההיסטוריון מרק בלוך (1886–1944), במיוחד בספרו שלא תורגם עד כה התבוסה המוזרה (L'Etrange Defaite) שראה לאור בצרפת ב־1940, ובו ביקורת נוקבת של קצין בכיר (האיש שירת במלחמה עד מותו) על ההנהגה הצרפתית שלפני מלחמת העולם השנייה ובמהלכה. השני הוא אלבר ממי (1920–2020), פילוסוף פוליטי, סוציולוג וסופר ממוצא טוניסאי שקורפוס הכתיבה העצום שלו עוסק בין היתר בסכסוך הישראלי־פלסטיני. ממי היה ביקורתי ואוהב כלפי מדינת היהודים והפלסטינים, אך מעולם לא בגד, לא עסק בתעמולה סתמית ולא החמיץ. הוא העמיק והתחבט אך לא הסתיר ולא התחנף. שניהם מעולם לא נחפזו לכתוב ולפרסם אלא חצבו את הדברים מדם ליבם, לאט־לאט אך בטוח.

---

ד"ר יצחק מלר, בעברו מנתח סרטן במשך 45 שנה, וכעת פרח ספרות, אחרי דוקטורט על הלם קרב בסיפורת של יורם קניוק.